12/09/2011 21:10
מיכל שרון
Posts: 1318
|
ובכן פורום יקר, הכותרת לחלוטין מתמצתת את השבוע האחרון שלי... לא בדיוק אבל בערך ואני מרגישה כולי בים בם בום 
מאז שבוע שעבר כשהבחלתי לאחרונה אכן הורגש מפנה חיובי, הדברים התחילו לקבל פרופורציות, הספקות, הלבטים, ההתחבטויות וההאשמות התחלפו בקבלה ואהבה והבנה והיה נראה שאני חוזרת למסלול, מוכנה להמראה... אבל איכשהו.. לא ממש ברור למה ואיך ומתי וכיצד ומדוע.. משהו קרקע אותי מטה.... אין אישור המראה!!!
לא הרבה השתנה בגזרת היומיום.. עדיין קשה לי לעבוד גם את היומיים-שלושה בשבוע שאני כן עובדת, עדיין קשה לי בלילות כשתומר צורח מכאבי שיניים שלא בקעו, עדיין קשה לי לתמרן בין ים המשימות שבשגרה לבלת"מים שיש בחיים בשפע, הכל עדיין קשה אבל מה שהכי קשה ובאמת שובר אותי זה ההתמודדות עם השומן שלי...
אני מרגישה שהשבוע הגעתי עם השומן לאיזשהו שפל שהרבה זמן לא הייתי בו.. בערך 4 שנים כבר (שזה פחות או יותר הזמן שלי אצל מירי).
זה לא השפל המוכר שבא אחרי בולמוס או מגה-זלילה
זה גם לא השפל הידוע שמלווה שבירת כללים חסרת מעצורים שכולה דווקא וילדותית
זה השפל הפנימי והשקט הזה שמכרסם ואוכל בך.. שמחורר חורים בחומות השפיות שביצרת את עצמך בהן, שפיות שהיא הדיאטה.
זה בעיני השפל הגרוע מכולם.. זה שגורם לך לפקפק בכוחה של המסגרת, זה שמשכיח ממך את הק"ג שכבר ירדת וממקד אותך באלו שעדיין ישנם ומדגיש את נוכחותם ומיאוסם, זה שמתעתע בךוגורם לך לחצות באור אדום וקווי הפרדה רצופים בלי שתשימי לב אפילו.. כאילו מתוך שינה, זה שמעביר אותך על דתך - דת המודעות העצמית.
אז ככה נראה השבוע שלי.. אני מנסה לצוף.. ממש בכל כוחי ואיכשהו כל יום המאמצים נגמרים באכילה וגם אם לא באכילה ממש ורק חטא קטן פה ושם, כל יום נגמר בתחושת תבוסה... כי זה לא שנכשלתי בעוד תרגול של איפוק ושליטה... זה זה שפשוט לא שמתי לב איך הרסתי לעצמי עד שהייתי אחרי העוגיות, או אחרי החצי מנגו (שבאמת כמעט 4 שנים כבר לא אכלתי ואכן מודה - היה שווה כל ביס!!!).
זו העובדה שפשוט הרגשתי כזה חוסר טעם במאבק שידעתי שמצפה לי למחרת, מין תחושה של "על מה ולמה"... שראיתי איך יותר מ - 20 שנה אני חווה את עצמי שמנה וגם אחרי כמעט 4 שנים עוד מעט אצל מירי החוויה בגדול לא משתנה.. מין מרה שחורה של דיאטה שהשתלטה עליי.
אז עדיין כל יום אני קמה מחדש לבוקר שכולו הצלחה מסחררת ומשתדלת ומנסה.. אבל כאילו אני סופרמן שמישהו שם לו בכיס קריפטונייט והוא אפילו לא יודע... הכוחות נמוגים ואוזלים במשך היום, הערב מגיע ואיתו מתפוררות שאריות האיפוק וכח הרצון וההתמדה והמסוגלות...
אני מצטערת שזהו פוסט שכולו קדורני ועייף ויגע ומותש ומובס... יש גם פוסטים כאלו...
אבל רגע.. בכל זאת טיפת אור בקצה המנהרה החשוכה הזו... היום קלטתי סוף סוף שאני במחזור או מבייצת.. אחד מהשניים (אין לי מושג כי בגלל ההנקה איבדתי את הזמנים ואין סימני דרך אם אתן מבינות למה אני מתכוונת) וזה איכשהו הקל עלי ועזר לי להבין את הלך הרוח והעצבים והחשקים והיצר הרע והזלילה.. ועדיין - זה לא תירוץ!!!
אני כותבת לכן את הפוסט הזה בהמשכים תוך כדי מקלחת, השכבה, אופס.. שאריות הנקה, מקלחת לאמא הפעם, צחצוח שיניים, חצי ליטר מים קרים... שלא תגידו - את התורה אני יודעת וכמו שאמרתי משתדלת לצוף.. אבל ההרגשה הזו, הלפיתה הנוראית של השפל הזה.. היא זו שמקשה יותר מהכל, היא זו שמקלקלת לי את ההסתכלות במראה של הבוקר לפני היציאה מהבית, היא זו שמשכנעת אותי לא להקשיב לרעב והשובע שלי, היא זו שמנגנת לי על נימי האכילה הרגשית.. היא זו שאני מקווה להצליח להשתחרר ממנה בהקדם ולכל המאוחר - עד שאני אצא מההרצאה של מירי השבוע (ככל הנראה רביעי בוקר בקפלן).
שיהיה לכולנו המשך שבוע קל ומוצלח 
|