|
על מנת להשתמש בפורום, יש להיות מזוהים במערכת. שם: כינוי, כפי שנרשמת באתר. כנ"ל באשר לסיסמה. מי שלא רשום לאתר, להירשם בדף הבית- בקוביה הוורודה
18/02/2013 08:36
נחושה
Posts: 6982
|
מטפס יקר קראתי בעיון רב:
ראשית זה סיפור מהחיים של כל משפחה בין אם היא פולניה/רומניה/הונגריה או מרוקאית/טוניסאית/ כל האפשרויות נכונות....
היו כמה תיאורים (דווקא לא של האוכל ) שממש ראיתי את דני, חנה, רויטל ושאר הנפשות הפועלות בעיני רוחי ממש כאילו אני הייתי השמנמודה המותקפת....
שנית, אתה כותב בכזה כישרון שאתה ממש חייב להיכנס לכתיבה רציפה (כתיבה סיזיפית) בכדי להוציא ספר ביכורים אם טרם הוצאת כי אתה מלא סיפורי ארץ ישראל היפה והטובה מחד ואיש העולם הגדול מאידך וכותב בחן ובהומור ובשפה יפה וקולחת שנוגעת בכל אחד ואחד....אולי אסופת סיפורים קצרים.
לגבי מצוקתו של דני....אין סדנאות ופרוייקטים קצרי דרך וכוחה של קבוצה היא בעידוד ובתמיכה לא פחות מאשר במספר הקילוגרמים שינשרו, כי הקילוגרמים יכולים לחזור, התמיכה של הקבוצה חשובה במתן החוזק שהם מבינים מה אתה עובר כמו העניין עם העוגה והשוקו.... או האגרול והטורטיה...
עניין האתרוג - לא המשקל צריך להאמיר אלא הביטחון העצמי ותחושת הערך שעטופה כל כך בחומות של שומן שקרני האור היחידות שמגיעות אליה אינן מספיקות לעיתים לתת לנו כוחות "לרוץ למרחקים ארוכים" ואז אנחנו בספרינטים קצרים ונשברים שוב ושוב.
מירי אמרה נכון פעם...אתם אתרוג....אתם יקרים....אתם מיוחדים.....אתם צריכים לדעת לשמור עליכם הכי טוב שבעולם ולהשקיע הכל כדי שאתם לא תיפגעו (ריגשית ופיזית כאחד מול עולם השפע והאפשרויות הרבות),אתם צריכים להיות האתרוג שבלעדיו אי אפשר לברך.....
אתם צריכים להתפנק (באריזה מהודרת) כדי שיבחינו עד כמה אתם מיוחדים ושאין אחד כמוכם בדיוק למרות שיש עוד רבים וטובים....שאתם "מלכת הכוכבים על הר הכרמל"....
או בקיצור - כתבתי סיכום של הדברים של מירי בארבע שנים באייטם אחד
מטפס יקר, אתה אתרוג נדיר (אני יודעת לזהות ושמחתי שאז נפגשנו לכמה דקות כשביקרת את מירוש ואת קבוצת פ"ת) ועל אתרוג שכזה אתה מחוייב לשמור ולארוז אותו בחליפות שווצריות ועניבות ממשי ומעילי עור ומכנסיים יקרים....האתרוג הזה עושה עבודה נהדרת עבור ביתו ומקום עבודתו....האתרוג הזה נוסע בעולם ומאידך מגדל דור חדש ומשובח ושורשי כאן בישראל....האתרוג הזה צריך להוות דוגמא אישית למשפחתו ולאחרים דווקא בגלל שהוא כל כך מיוחד ושיש בו אומץ (לכתוב ולשתף בפורום) שאין לאחרים, פתיחות, חוכמת חיים, נסיון, נחישות והוא מטפס על הרים עם ידיים חשופות ומגיע לפסגות גבוהות ויפייפיות.
ומי כמוך יודע כשעומדים על פסגת ההר, הכול נראה כאפשרי ואין דבר כזה...בלתי מושג....יש רק למצוא את הדרך ולכבוש את היעד הבא!
מטפס יקר, שום פחממה או אגרול או כל מאכל אחר....לא שווה באמת את תחושת ההישג, שום אכילה ריגשית לא משנה את המצב כפי שיהיה דקה אחריה....צריך לעבוד על שינוי...לתרגל אותו...להתמיד בו...ואז יותר קל לג'נגל במהירות ובמודעות מהנפילה הקודמת ולהרחיק ככל הניתן את הנפילה הבאה.
יום נפלא ומלא משמעות, נחושה
edited by נחושה on 2/18/2013
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
18/02/2013 08:00
נחושה
Posts: 6982
|
מטפס הרים כתב:
נחושה כתב: מטפס יקר, חזרת לעצמך!!! פוסט כזה מרגש על מה שאנחנו עוברים בין אם הוא אוטוביוגרפי או ספרותי מראה ששבת אלינו! מבטיחה לקרוא מחר שוב ובעיון רב! עד אז, מיד משחררת פוסט על מה שעברתי היום ואין כמו שייתוף כדי לצמוח מהמקום הזה קדימה והלאה  אני חוזר.. "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה".. אבל אני חוזר. תודה.
ההרים אינם גבוהים יותר בדרך חזרה....כי כבר יכולנו להם ואנחנו יודעים שאין דרכי קיצור רק תירגול והתמדה וכי הקושי מחשל אותנו יותר ויותר ומתחזקים עם כל הצלחה קטנה בדרך
edited by נחושה on 2/18/2013
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
18/02/2013 07:27
אשירה
Posts: 4292
|
אין לי כרגע זמן לקרוא אבל רק ראיתי את הפוסט הארוך וחיוך רחב נשפך על פני וכעת לא הרבה דברים גורמים לי לחייך.
אז מטפס יקר, תדע לך שגרמת הבוקר לאישה עצובה לחייך,
אקרא ואגיב מאוחר יותר.
--
אשירה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
17/02/2013 22:48
מטפס הרים
Posts: 1533
|
נחושה כתב:
מטפס יקר, חזרת לעצמך!!! פוסט כזה מרגש על מה שאנחנו עוברים בין אם הוא אוטוביוגרפי או ספרותי מראה ששבת אלינו! מבטיחה לקרוא מחר שוב ובעיון רב! עד אז, מיד משחררת פוסט על מה שעברתי היום ואין כמו שייתוף כדי לצמוח מהמקום הזה קדימה והלאה
אני חוזר.. "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה".. אבל אני חוזר. תודה.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
17/02/2013 21:50
נחושה
Posts: 6982
|
מטפס יקר, חזרת לעצמך!!! פוסט כזה מרגש על מה שאנחנו עוברים בין אם הוא אוטוביוגרפי או ספרותי מראה ששבת אלינו!
מבטיחה לקרוא מחר שוב ובעיון רב!
עד אז, מיד משחררת פוסט על מה שעברתי היום ואין כמו שייתוף כדי לצמוח מהמקום הזה קדימה והלאה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
17/02/2013 21:29
מטפס הרים
Posts: 1533
|
אוגוסט חם ולח . שמש שפשוט שולטת ברודנות מוחלטת בעולם. אנשים מזיעים עצמם לדעת. מזגנים זוללים חשמל , מאבדים שליטה כמו אדם מורעב שניכנס למסעדה והכל בשבילו בחינם...הוא טילפן לאימו וקבע איתה שיאסוף אותה הערב בשש וחצי. חתונה הערב. רויטל מתחתנת. אולי עשרים שנה אולי יותר לא ראה את רויטל...הבת של חנה, וחנה היא בת הדודה היחידה ששארה לאביו .. בסך הכל קרובה רחוקה שלו, לא דודה ולא בת דודה שלו , רק בת דודה של אביו... זה נשמע מסובך, אבל ככה זה במשפחות שכמעט כולן נעלמו במחשכי אירופה. כל כך מעט שרדו וכל כך מעט המשיכו והגיעו לארץ ישראל.. אז כל קשר מתואר עם המילה נשאר או נשארה... בצורה הזו: היא הבת של ההוא, והוא היחידי שנשאר, או הוא הנכד של ההיא, והיא היתה שם וחזרה לבדה , היא נישארה כל היתר נישרפו... וגם על חנה תמיד שמע את אביו המנוח אומר: אבא שלה היה הדוד היחידי שלי שנשאר, וחנה היא בת הדודה היחידה שלי שנשארה...
כבר שנים שלא ראה את חנה ולא את יענקלה בעלה הענק ואת שלשת ילדיה: גיל הגדול שהיום צריך להיות בן ארבעים לפחות, מירית שגם היא כבר באמצע שנות השלושים ורויטל הקטנה שכבר לא כל כך קטנה כבר בת 27..
לפני שנות אלף זה היה. הוא היה אז קצין צעיר בחיל הים . אי שם רחוק באיזור צפון המדינה. חתיך ורזה, והמדים הלמו אותו מאוד. נערות סובבו ראשיהן אליו כשהיה עובר ברחובות חיפה עם הכובע הנוצץ בפס זהב גאוותני והמדים הלבנים...ופעם בשבוע היה לו אפטר. לנסוע עד לבית הוריו ששבמושב ליד אשדוד לא היה ריאלי, אז לפעמים היה נוסע עם כמה חברים לתל אביב וכבר היו מסתדרים ומוצאים איפה ועם מי ללון... ולעיתים חבר מהספינה, חיפאי , היה מזמין אותו ועוד כמה "דרומיים" ... הוא כל כך רצה לעוף מהבסיס ולהרגיש קצת משפחתיות חביבה, לאכול ארוחת ערב טובה שמבשלים ביחד אם ואב של ממש ולא עשרה חיילים תורנים בספינה שמתחרים מי מטגן יותר עמוק... ואז התחיל להגיע לחנה ויענקלה. והם כל כך שמחו לקראתו. הוא היה אז בן עשרים ושתיים , גיל היה בן שש עשרה.. הם אהבו את בואו והוא אהב לבוא. היה מרקיד את מירית ורויטל לצלילי אגדו ומוסיקת דיסקו של אותה תקופה.. ומלמד אותן שירי ארץ ישראל, והיה עושה להם תחרויות תחפושות , הם כולם היו מתלבשים ומשחקים ומופיעים.. ועם גיל היה יושב לעיתים לשיחה רצינית על החיים ועל הצבא, הוא חשב אז שהצבא ימלא את כל חייו המקצועיים, מי היה מאמין שהקצין הכי מורעל יחליט תוך כמה שנים שזהו זה, די לצבא והגיעה העת לצאת לאזרחות... וחנה היתה צוחקת וגם בוכה והיתה אומרת כל פעם: אבא שלך הוא הבן דוד היחידי שלי שנשאר לי ואיך אני שמחה שאתה כאן...
וארוחות הערב היו נהדרות: סלט ענק , וטונה וסרדינים , וכל מיני תבשילי חצילים טעימים, ולחמים...וחביתות שיענקלה היה מעיף באויר.. הוא כל כך אהב לבוא לשם.. ואז עבר ליחידה דרומית רחוקה רחוקה מאוד מאיזור חיפה.. וכמעט ולא ראה יותר את המשפחה הנהדרת הזו. בסופו של דבר זו לא היתה משפחה של קרובים מהמעגל הראשון: את חנה ויענקלה ראה פה ושם באירועים משפחתיים וגם את מירית פגש אבל באמת שהשנים ברחו כל כך מהר, והנה הוא כבר בן 45..
והערב רויטל מתחתנת... והחתונה, כמה מוזר לא בחיפה, אלא דווקא ליד בית הוריו, החתן קיבוצניק מאחד הקיבוצים הותיקים שבאיזור. אשתו ממש לא יכלה להצטרף אליו הערב לחתונה הזו, היא בכלל כמעט ולא מכירה את חנה וילדיה..
בשש וחצי אסף את אימו. דני, אמרה אימו כשראתה אותו. אתה צריך לרזות... אולי תירשם לאיזה תכנית. תפסיקי לדבר איתי על דיאטות. ענה בזעף.. הוא ידע שהיא צודקת. כבר תקופה ארוכה שמשקלו הולך ןומאמיר כמחירי האתרוגים בערב חג סוכות.. הוא כבר מאוד לא אוהב את מראהו במראה, ולפני כמעט שבוע נירשם לסדנת נקוי רעלים.. . הוא סיפר לאימו על זה . זה סתם, פסקה אימו. אתה צריך תכנית מסודרת, מה זה השטויות האלה לשתות מיץ קישוא וסלק על הבוקר ולאכול שבוע שלם רק אורז מלא.. אני לא מאמינה בזה. אז אני כן, הוא פסק. וכבר ירדתי שלשה קילו בשבוע הראשון. זו לא שיטה אמרה לו האם. מה שיורד כל כך מהר גם יעלה. בוא תיכנס לקבוצה , אין כמו קבוצה הנה אני חברת כבוד כבר שנים ...
זה לא בשבילי כל הקבוצות האלה. קוראים לי דני ואני אכלן כפייתי אנחנו אוהבים אותך דני.. אני לא מאמין בזה. אני הולך לרדת בחודש של סדנה שמונה אולי עשרה קילו ואז אמשיך לבד.
האם נאנחה ושתקה.
הם הגיעו לחתונה. דני חיפש חניה, הוא היה עצבני אחרי השיחה הזו , משהו בתוכו ידע שהסדנה הזו טיפשית ולא תחזיק מים, וגם האלפים שזרק עליה נראו לו כבזבוז משווע... אבל הוא כבר היה מיואש.. מה לא ניסה.. כבר דקרו אותו בכל מקום, כבר לקח כדורים ואבקות פלא שכל מיני גימל יפיתיות סיפרו עליהם ניסים וניפלאות, כבר אכל רק בשר, ורק תפוחים ואפילו רק גלידה, כן, רק גלידה, ורק הלך ותפח.. הלך והשמין...הוא נעל את הרכב בתנועה מאוגרפת ולפני שהספיק לצעוד ראה דורבן ענק חוצה בטיסה את מיגרש הכורכר , וזה נראה לו מפחיד, הוא עצבני כמוני חשב.. הם הגיעו מוקדם. בין ראשוני האורחים. עוד מעט יבוא גם אחיו מיקי . מעניין יהיה לראות את מירית וגיל ובייחוד את רויטל הקטנטונת ...
למרות שכבר כבתה השמש בשמיים היה עדיין חום ממש מידברי בחוץ. סאונה של אמא טבע. מי עושה חתונות באוגוסט רטנה אימו .. רק משוגעים כמו חנה, העיקר לחסוך כמה גרושים.. סיננה ומחתה את זיעתה.
ברחבה קיבלו את פניהם עמדות עמדות של אוכל משובח, סיני ומקסיקני ואיטלקי ומה לא.. חנה הגיעה לקראתם מחייכת, שיערה עשוי כמיגדל בבל מלאכותי על ראשה ושימלת פאייטים כחולה רחבה על גופה ,כולה סמוקה ומזיעה.. אני מתה.. אלוהים למה הם בחרו לעשות קבלת פנים בחוץ בחום הזה אמרה חנה כמתנצלת.... אוי שטויות, לא נורא ,אמרה אימו, זה ממש לא נורא חם ואיזה יופי של מקום ... הוא הסתכל עליה.רק לפני דקה כמעט וקיללה את כל העולם ואשתו על החום הזה ועכשיו כבמינהג פולניה, הסוותה את כל מחשבותיה...
בינתיים הגיעו עוד ועוד אורחים , אחיו הצעיר מיקי הגיע עם אשתו דלית ושני ילדיהם ... היא לא תפספס שום אפשרות לארוחה בחוץ הדלית הזו..אמרה אימו בשקט.. בטח הביאו סרוויס ממוחזר העיקר לצאת ,העיקר לאכול .. ושוב, היא ניגשה אל דלית כלתה ושהיתה עסוקה בהעמסת נודלס מוקפצים ואמרה לה במתיקות : דליתוש, כמה יפה את ניראית, איזו גיזרה, איזו תספורת...
הוא הסתובב כאן ושם,לחץ יד פה ולחץ יד שם, נישוקי לחיים היו שם וצ'פחות. רואים שאתה חי טוב אמר לו בחיוך גיל ונתן לו טפיחה חברית על כרס המבצבצת , והוא צחק , מה שנכון נכון ענה, עאני באמת חי טוב.. גיל הקריח לגמרי ופניו כבר היו מלאות קמטים לא ברורים.. מאד לא התאים לגילו . כאילו סיפור חיים שלם כבר מאחוריו. הוא סיפר לדני שהוא עובר בימים אלו גירושים לא קלים. אם אתה צריך עיצה או עזרה רק תגיד אמר דני, מרגיש חשוב לפתע בתור עורך דין ותיק , ידוע ובעל מוניטין בתחום המשפחתי. כן, אני ממש צריך אמר גיל.תודה. והם קבעו ליום ראשון במשרדו של דני.
יותר ויותר אורחים הגיעו. לפתע ניגשה אליו ואל אימו אשה כבת ארבעים אולי פחות, לבושה בחליפה שחורה, רזה ומקלית באורח בולט ביותר, רזה מידי לטעמו, תלתלים חומים כמו פעם ועיני שקד ירוקות כמו שני מעגלי עצים ביער עבות... היא נישקה את אימו ואז הסתכלה עליו ואמרה: אני לא מאמינה, דני... זה אתה??? מה קרה לך? יאללה, איפה הקצין החתיך שכל החברות שלי חיכו שיבוא אלי לאפטר? מה זה, מה נהיה ממך? בחייך ,לא הייתי מזהה אותך.. אין מצב שהייתי מזהה אותך... קציצה נהיית...
הוא רצה לקבור את עצמו וללכת לאיבוד.. להיעלם, להתאדות.. להפוך לקצף... הוא הרגיש כאילו כל האורחים ןוהקרואים מביטים בו בחמלה, מה נהיה ממך, קציצה נהיית...אבל החושים החדים שלו אמרו לו להגיב ברגוע: מירית, דוקא את נראית מליון דולר, באמת.. אני קצת השמנתי.. אבל הכל ירד בקרוב אני עכשיו בסדנ..
קצת השמנת? קטעה אותו מירית, מלווה את מילותיה החדות מסכין קצבים בתנועת יד רחבה באויר.. אתה ממש חביתוש... ואיך נראית פעם איזה חתיך היית... צחקה מירית.. טוב לא משנה, העיקר שניפגשים.. איפה אשתך? למה היא לא פה?
וכבר התעופפה לה בקלילות של אישה רזה, משאירה אחריה ניחוח של בושם מלטף.. הוא הרגיש נורא. מה נהיה ממני, חשב? הייתי כל כך יפה ורזה וחתיך, ואני היום דביבון , דודי שימחה, איש שמנמן מאוד באמצע החיים...
דני, אל תתרגש ממנה, תמיד היה לה פה כמו של אמא שלה גם כשהיתה ילדה, אמרה אימו.. אני אומרת לך תעזוב את השטויות של הרעלים, מה זה השטויות האלה , תירשם לקבו..
אמא, תשתקי, רשף דני. הוא הרגיש שהוא חייב לאכול כאן ועכשיו.
הוא הביט סביב וראה את דוכן האגרולים.... הם היו מנופחים ומלאים, בדיוק כמוהו. גם אני אגרול, אמר לעצמו בשקט... תן לי בבקשה שני אגרולים אמר למלצר שמילא צלחות עם אגרול אחת על שלולית של רוטב חמוץ מתוק..
למה אתה אוכל את זה דני? אמרה אימו. זה חלק מסדנת ניקוי הרעלים שלך?
אמא, די. אל תגידי לי יותר מה לעשות הערב..
וכבר ניגש ואכל טורטייה מלאה ונישפכת על גדותיה וכבר הלך וקיבל צלחת עמוסת שווארמה על מצע טחינה ירוקה.. אכל את עצמו לדעת.. מה נהייה ממני? מה יהיה איתי? קציצה נהיית...
רויטל הגיעה עם בעלה העתידי, שנראה בהלם מוחלט ועוד מעט ייכנסו לחופה. הוא ניגש אליה עם אחיו מיקי ואימו. פחד נוראי מילא את בטנו.. אולי גם היא תגיב כמו מירית. גם היא לא ראתה אותי כל כך הרבה שנים, איך אני מתחמק מזה...
רויטול הסתכלה עליו. הוא היה בהלם. מהילדה העגולה עם הצמות והפנים הכדוריות בת השמונה צמחה ועלתה אישה צעירה ,יפהפה אקזוטית, הוא זיהה את העיניים הכחולות ואת השיער הארוך והישר כפלס אבל הוא נידהם לראות את גיזרתה. היא חיבקה אותו ואמרה: אני כל כך שמחה שבאת, וחבל שכל כך הרבה שנים עברו.. זוכר איך רקדנו כשהיית בא אלינו?
את מזהה את דני? שמע את קלה של מירית שהגיעה והצטרפה. זה דני, את זוכרת? היה הקצין הכי חתיך בספינות , והיום נראה כמו דוד..צחקה מירית. כמה רעה את יכולה להיות חשב לעצמו בלב.
הוא הביט במירית שהמשיכה לצחוק בלי הפסקה. תשתקי כבר, מה את חושבת לעצמך, את הורגת אותי. נראה לך שאני מאושר ככה? להיות עם עשרים אולי שלושים קילו עודפים? אז השמנתי, ואלו החיים שלי ואני לא יכול לרזות כשמדברים אלי כך . את מכשפה, את מכשפה... .. את מכשפה...אך פיו שתק ולא אמר את כל אותן מילים שדיברו עיניו...
טוב די כבר אמרה רויטל. מירית, לא כולם נולדו רזים לנצח כמוך. דני, אתה בטח יודע שאתה חייב לרדת מייד במישקל.. אני כבר רואה אותך אחרי עשרים קילו אתה תהיה פגז...
אני, אני יודע, אני עכשיו עובד על זה אני בסדנ.....
תקשיב אמרה רויטל, זה לא מקובל עלי. אתה זוכר שהייתי ילדה, בוא נגיד שמנה? אמנם לא התראינו שנים אבל השומן לא ממש עזב אותי. לא סתם אני נראית ככה. אני בקבוצה נהדרת, אני כבר חמש שנים שומרת על משקל אחרי שירדתי
נכון, באמת היית דבה שמנה, אמרה מירית.
תשתקי רגע, אמרה לה רויטל.
תקשיב, דני, מחר אתה מתקשר אלי, לא מחר, אני עוד אהיה מסטולה מהערב, מחרתיים, קח ת'נייד שלי. אתה חייב להיכנס לקבוצה שאני חלק ממנה, אתה תראה דני, אתה תחזור להיות כמו פעם. אולי לא ממש אבל קרוב, זה אפשרי.
ורויטל חיבקה אותו כאילו מנחמת.. וברקע נשמעה המולת חופה שמתקרבת. הוא חיבק את רויטל.. רוי, רוי מה קורה שמע את חנה קוראת , מחפשים אותך.. בואי כבר...
זה היה באוגוסט חם ולח, דביק ומגעיל.. אוגוסט שבו השמש לא הפסיקה לרגע להשפיע על חיי האנשים וגם אחרי שכבר הלכה לישון בים השאירה אחריה ארומה של סהרה..
אחרי יומיים טילפן לרויטל. והיא כל כך שמחה ואמרה לו: אני יודעת בדיוק מה אתה מרגיש, ואל תשים לב למירית ולשכמותה.. הם בחיים לא יבינו....
והוא הצטרף לקבוצה.
edited by מטפס הרים on 2/17/2013
edited by מטפס הרים on 2/17/2013
edited by מטפס הרים on 2/17/2013
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
|
|