25/04/2012 15:11
1103
Posts: 5022
|
מכל מלמדי הישכלתי
תודה לכן חברותי היקרות
חג שמח
נילי
--
וסרהולץ
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
25/04/2012 14:51
רבקה
Posts: 8411
|
נילי יקרה תודה
ככה חונכנו וככה אנו מחנכים את ילידנו
הדאגה לעולם לא תיעלם ♥♥♥
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
25/04/2012 10:35
dany
Posts: 19819
|
הדאגה לעולם לא חולפת אולי משנה פנים וצורה אך תמיד קיימת
תודה נילוש
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
25/04/2012 06:42
שאפתנית
Posts: 8392
|
נילי תודה על הקטע המרגש. אמת כתבת.
כנראה שאנחנו מחוברים לילדנו בחבל התבור לעד. בכל גיל, בכל שלב בחייהם ובחיינו.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
25/04/2012 05:39
אקורדיאון
Posts: 16381
|
תודה נילוש.מרגש.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/04/2012 17:09
דובונית אכפת לי
Posts: 4630
|
תודה על השיתוף
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/04/2012 16:51
דרך המלך
Posts: 5707
|
נילי תודה על השתוף מהמם!!
הדאגה היא בכל שלב בחיים וזה חלק מאורחות החיים... שנהיה בריאים זה הכי חשוב... דאגות תמיד יהיו... הם רק יתחלפו מדאגה לדאגה...
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/04/2012 16:49
קרולין
Posts: 6651
|
נילי יקרה,
תודה על השיתוף והכנות.
כולנו דואגים וזה לכל החיים וחלק בלתי ניפרד מהם. וכן .. זה עובר גם לילדים שלנו וכן הלאה וכן הלאה.
שיהיו ל כ ו ל נ ו רק בשורות טובות. אמן
ושנדע להתמודד ולהתנהל בפרופורציה.
נשיקות קרולין
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/04/2012 16:45
1103
Posts: 5022
|
האם קיימת נקודת זמן קסומה
בה הילדים הופכים
להיות אחראים על מעשיהם...?
זהו שלא.
לעומת זאת, יש נקודת
זמן מופלאה שבה
אנו ההורים הופכים רק לצופים בחיים של ילדיהם.
רק מושכים בכתפיים ואומרים: "אלה
החיים שלהם".
בלי להרגיש כלום...?
כאשר הייתי בשנות העשרים שלי, המתנתי בפרוזדור
בבית-חולים שהרופאים יתפרו פצע בראשו של בני
ושאלתי: "מתי אפסיק לדאוג?", האחות
אמרה: "כאשר ייצאו משלב התאונות".
אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר.
כאשר הייתי בשנות ה-30 שלי
ישבתי על כיסא קטן
בכיתה ושמעתי כיצד אחד מילדיי דיבר ללא הפסקה
תוך כדי הפרעה לשיעור ובתזוזה
מתמדת. כמעט כאילו קראה את מחשבותיי אמרה לי
המורה: "אל תדאגי, כולם עוברים את
השלב הזה. אחריו תוכלי להירגע וליהנות מהם".
אמי חייכה קלות ולא אמרה כלום.
כאשר הייתי בשנות ה-40, העברתי
את ימיי בהמתנה
שהטלפון יצלצל, שכלי-הרכב יחזרו הביתה, שהדלת
תיפתח. חברתי אמרה לי: "אל תדאגי,
בעוד מספר שנים תוכלי להפסיק לדאוג, הם כבר
יהיו מבוגרים". אמי חייכה קלות ולא
אמרה דבר.
כאשר הייתי בשנות ה-50 שלי,
הייתי עייפה והמשכתי
להיות פגיעה. עדיין דאגתי לילדים שלי, אבל כבר
נראה קמט חדש על מצחי, כמובן
שאי-אפשר היה לעשות כלום לגביו...אמי חייכה
קלות ולא אמרה דבר.
המשכתי להתעצב
בכישלונותיהם, להצטער על דברים
שהעציבו אותם ולהזדהות איתם באכזבותיהם.
חבריי אמרו לי שכאשר ילדיי יתחתנו,
אוכל להפסיק לדאוג להם ולחיות את חיי. אני
רציתי להאמין להם, אבל נזכרתי בחיוך
הקל של אמי ושל הנסיבות בהם הוא צץ.
"את חיוורת בתי, את בסדר? משהו
מדכא אותך?" האם
בהיותנו הורים נידונו לחיים של דאגה? האם
הדאגה לילדים נמסרת כמו לפיד מאחד
לשני כדי שתאיר את דרך החולשות האנושיות
והפחד מהלא מוכר? האם הדאגה היא קללה
או תכונה עילאית שמעלה אותנו לנקודה הגבוהה
היותר בחיי בן-אנוש?
יום אחד, אחד מילדיי התרגז
מאוד עליי. אמר לי:
"איפה היית, מאתמול אני מתקשר ואף אחד לא ענה
לי !!! דאגתי מאוד."
ואני רק חייכתי קלות ולא אמרתי דבר.
--
וסרהולץ
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|