12/12/2011 14:04
רבקה
Posts: 8411
|
מיכלי , פיניתי לי זמן וישבתי לקרוא את הפוסט בעיון רב
יומן חיים לשבוע שאפשר לשפר ולהסיק ממנו הרבה מסקנות
אני רוצה לברך אותך לקראת כניסתך למקום עבודה חדש שיהיה המון בהצלחה
מטפלת, אורחים, אויבים בבית (לא להיבהל - האוכל) תומריקו , גיתי היקר
ואיפה את פה בכל בכל התסריט ?
כן ראיתי אותך בין לבין עם כל האשמות והתירוצים והריגושים
מיכלי להסבר את בטח לא זקוקה
אך יש מקום לעידוד ועזרה
אז קבלי חיבוק ענק מלא בהבנה ובאהבה
ועברי לעשייה כמו בשבועות הקודמים בחזרתך למסגרת השליטה
הקילו שעלה יירד ביישום החוקים את הרי יודעת
וחזרי לעצמך בראש מורם ובהצלחה
ולגיתי יקירך מסרי לו כל הכבוד , זכית ובגדול
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/12/2011 13:31
tal_f
Posts: 900
|
מיכל
אני כל כך מזדהה
תינשמי עמוק ותעשי
גם אני ואני בטוחה שרבות מבינות את העובר עליך
מה שאני מנסה להגיד לעצמי הוא שלאורך זמן ארוך אני בטוח אחזור לעצמי (כי אני לא אהיה שמנה כמו שאמא שלי היתה) אז למה לא מעכשיו...
לפעמים צריך לבכות ... ולא רק כשהכל עולה על גדותיו אלא לפני כן.
ותאמיני לי אני בוכה המון... (לצערי יש לי סיבות..)
אבל למזלי , בעלי הוא אופטימיסט במהותו והוא תמיד מזכיר לי את הטוב שבחיי (ויש לי המון טוב !)
בקיצור... מאחלת לך המון רוגע ואת ההרגשה שאת המנצחת על חייך ולא אף אחד אחר
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/12/2011 08:00
בלונדה....
Posts: 3603
|
מיכלי
אתמוח נשקלת היום מתחילים מההתחלה כי הרי אין ברירה!!!!
קטן עלייך שבוע הבא הקילו הזה יירד אם רק תתני חו הזדמנות וסומכת עלייך שתתני לו...
יום טוב נשיקות
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/12/2011 05:29
dany
Posts: 19819
|
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/12/2011 04:24
אקורדיאון
Posts: 16382
|
בוקר טוב ליום חדש.
לאחר סיכום השבוע הכל עבר לפוסט ואת פותחת דף חדש שכולל מוטיבציה מחודשת.
יום נפלא ובהצלחה.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/12/2011 23:15
נחושה
Posts: 6982
|
gity1 כתב:
אין על הפוסטים שלך כפרה שלי
ושוב סליחה על היום בערב אחרי החוג
אין על גיתי, אין דברים כאלה!!!
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/12/2011 23:15
נחושה
Posts: 6982
|
מיכלי אהובה,
קודם כל מצויין שכתבת לנו, זה זמן איכות עם רגשותייך.
מותר לבכות זה שוטף את העיניים ולך יש יפות ומאירות המיוחד אז הן בטח נוצצות עכשיו.
מיכלי יקרה, היה ונגמר. חבל שלא ניגשת למבחן, מנסיוני תמיד עדיף לסיים עם זה כבר ומקסימום לשפר מאשר לדחות...אבל מילא, בהצלחה במועד הבא.
לגבי כל האוכל והקילו...רק מעצבים אפשר לעלות קילו כי הגוף בסטרס, כל הכבוד על סטודיו C וכל הכבוד שהתלבשת יפה ולא שמת שק ואפר על ראשך.
לגבי הרזים המסריחים, בפעם הבאה שיבואו עם דג חגיגי או עוף בתנור לא עם פסטה...
לגבי האיש הקטן תומריקו יהיה בסדר, וכך גם גיתי וכולם...היית בהרצאה ובשקילה,מחר יום חדש חזרת לשליטה, את מחוננת!!!
אוהבת מאוד ותיזכרי....לאף אחד לא קל אך אין כמו לשתף ולהיות בעשיה!!!
חלומות מתוקים
נחושתך
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/12/2011 23:12
gity1
Posts: 28
|
אין על הפוסטים שלך כפרה שלי
ושוב סליחה על היום בערב אחרי החוג
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/12/2011 23:06
מיכל שרון
Posts: 1318
|
היום הזה התחיל כבר ביום שלישי.. כשעוד הייתי כולי מרוכזת ומוכוונת מטרה לקראת המבחן הגדול ביום שישי... מדחיקה עדיין את העובדה שביום ראשון אני מתחילה עבודה חדשה... אחרי יום מוצלח של רישום, חזרה לפורום, לשיטה, לשגרה של דיאטה והרזייה.. ואז המטפלת הודיעה שהיא חולה.. ופתאום מצאתי את עצמי מנסה לתמרן בין הפיץ שלי ללימודים שלי לשאר הבית וברקע כרגיל - אורחת קבע: העייפות שלי!
ביום רביעי המטפלת על סף גסיסה.. אני מבינה שזה לא יעבוד התמרוני לימודים עם האפרוח ומתמסרת כל היום לתומר... איכשהו עם כל ההתמסרות המוחלטת הזאת קצת שכחתי את עצמי.. הרישום לא נעשה במיידי.. נדחה לערב שנהיה לילה והפך למה אכלתי אתמול בעצם? (מצח מקומט וגבה אחת מורמת בתמיהה) וכמובן שאין צורך לומר שבלי רישום מיידי המשמעת התרופפה וכבר בערב נרשמה חריגה קלה בגזרת הפחמימות (2 פרוסות לחם) וזאת בגלל שבדיוק חזרתי מסטודיו סי (כן כן.. החלטתי לעשות מעשה) והרגשתי שמה זה הרווחתי את זה עם כל הכיווצי שרירים שלא ידעתי שקיימים או שצריכים להשתמש בהם בכלל, במשך שעה.
ואז נהיה יום חמישי.. אנחנו מבינים שהמטפלת לא תגיע ואולי כבר עדיף שתחזור רק בראשון נקייה משאריות חולי ושאר ירקות ואני מתחילה להפנים שביום ראשון אני חוזרת לעבודה.. פתאום כל דקה עם תומר נטענת במשמעות עמוקה שלא היתה שם קודם.. פתאום אני רואה אותו בעיניים אחרות.. פתאום בבת אחת אני שמה לב שהוא נהיה ממש בן 8 חודשים, שהוא גדל, שהוא כבר מבין דברים אחרת, מגיב להכל בצורה שונה.. שהוא נהיה לי גור אדם קטן ממש מתחת לאף.. ואני לא מצליחה להבין איך בכלל הבאתי כזאת שלמות לעולם.. וביום חמישי כבר ויתרתי בלב על המבחן.. בלב כבר ידעתי שאני לא אגש הפעם.. רק במועד הבא... הדחיינות התגנבה שמתם לב? מצלצל מוכר למישהו?
וככה יום חמישי עובר, מלא משמעויות רגשיות עמוקות שמיתרגמות להן ישר לעודף פחמימות (וזה נורא קל כשכל היום את מחוץ לבית, שוברת לעצמך שגרת אכילה במודע) והנה ליל חמישי.. גיתי יוצא ליומולדת של חבר, אני על תקן בייביסיטר והוא משאיר אותי עם שני סרטים בדי.וי.די וקנקן תה רותח עם חליטה טרייה וריחנית ואפילו שהתפרעתי כל היום בחוץ החלטתי לשמור ולא לשבור את השיטה..
אבל לקראת חצות, כשהשוטר עוד בתל אביב חוגג, השדים התחילו לחפש טעימויות והפלא ופלא: נמצא אוייב שהוכנס הביתה "לכבוד האורחים" שיש לנו בשישי בערב (מעניין שדווקא בחמישי הזה, לראשונה מאז שאני אצל מירי קניתי משהו בשביל "האורחים" לא ככה? ) - 5 עוגיות גרנולה יחד עם כוס חלב מצאו את דרכן לגלגלים...
והנה כבר שישי.. סופ"ש בפתח.. עוד יום אני מחוץ לבית מטיילת עם הפיץ, למבחן לא נסעתי.. אוצרת רגעי חסד עם תומר לפני שאני חוזרת לזוועת כבישי/פקקי ישראל בראשון... ודווקא שומרת כל היום, לא נופלת בבית קפה עם חברה וגם לא אצל בעלה בחומוסייה.. מגיעה הביתה לעוף בקוקי שהוכן מבעוד מועד (מתכון של מירי משבוע שעבר - מומלץ ביותר!!!). ובערב מגיעים החברים...
זוג רזים מסריחים (כמה מסריחים? האשה בהריון, תחילת שביעי.. ירדה בהריון למידה 36 במכנסיים ועלתה מתחילתו 1.5 ק"ג.. זה כמה מסריחים!!! אם היא לא היתה בהריון היתה עולה על המוקד במיידי!!!) ונושאים בידם מנה משלהם - פסטה ברוטב רוזה!! אז זה עזר שהכנתי שעועית ירוקה וסלט גדול? לא יקיריי.. זה ממש לא עזר.. ועם קילו פסטה שנבלע (ורובו ככולו בבטן שלי ושל גיתי) ירדה גם כוס יין (כי אם כבר אז כבר) ושארית העוגיות הוצאה כלאחר כבוד בסיום הארוחה יחד עם קנקן תה נענע טרי (כי בכל זאת משהו ממה שמירי אומרת אנחנו עושים לא? ) ותהיו בטוחים שהם ביחד כרסמו עוגייה וחצי ומי ניגב את הפירורים?! נכון מאוד.. אנחנו!!!
בשבת כבר קמתי במצב רוח מחורבן - נפוחה מהפסטה של אתמול, מאוכזבת שכבר עברו 3 ימים בלי רישום מסודר.. תוהה כמה העלמתי מעצמי ומהדפים.. ודווקא שבת עבר די בסדר, צהריים שאנחנו הכנו, יחד עם המשפחה של גיתי, מדוד ושקול ומסודר.. בצהריים ניצלנו את השמש להליכה ארוכה וטובה ופתאום היה נדמה שמצאתי אולי גלגל הצלה.. אבל ככל שירד הלילה והיום קרב לקיצו.. רוח רעה השתלטה עלי.. המסכנות, האשמה, הבאסה.. הכל יחד... ומיני בולמוסון רגשי בטירוף יצא לדרך..
אני לא אשכח איך מירי אמרה פעם (אבל ממש בסודי סודות.. שלא יתלהבו כל השמנמודים) שלפעמים אוכל זה כמו פסיכולוג.. (ישר היא הוסיפה שגם לפסיכולוג הולכים גג פעם בשבוע ולא על בסיס יומי) ובכן אתמול הפסיכולוג שלי היה חבילת פרינגלס וגור של גלידת בן אנד ג'ריס!!! רק אחרי שחיסלתי את זה נרגעתי.. הצלחתי לנשום עמוק.. הרגשתי את הדרקון שבתוכי מתנמנם לו, את דובי לא-לא חוזר לקופסא הקטנה שלו עמוק בתוכי ואז, רק אז, הצלחתי לקום ולסדר את הבית ולהכין בגדים יפים ליום הראשון, להכין פתק למטפלת, רשימת קניות לגיתי.. רק להוציא מהמייבש ועוד מדיח אחד וקצת ניגובים וסידורים.. וללכת לישון באחת בלילה.. בתחושה קצת שומנית אבל רגועה סוף סוף.
אז ככה התחיל היום שלי.. עם בטן שמסגירה בדיוק את מה שתקעתי אתמול בלילה.. בטן שנדחקה במאמץ רב למכנס חדש שנרכש רק חודש קודם (כבר במידה גדולה יותר לאגן שלא חזר לעצמו מאז הלידה)... אז נכון לבשתי חולצה חדשה שהיתה מהממת והסתירה כל מה שצריך והבליטה את מה שכדאי להבליט.. אז נכון שהתאפרתי.. אבל הבטן...
אז היום ביליתי כל היום במלון סיטי במאפו בת"א בהדרכות.. לצערי לא היה אפשר לסמוך על התקרובת והארוחות.. בלית ברירה מרעב כבד (מי ישמע שואה כן?) שני רוגעלכים מסכנים מצאו דרכם לקיבתי הצבוטה והמצומקת (עאלק) ואז ארוחת צהריים שמנונית ולבסוף בחמש עוד חתיכת עוגה עבשה.. אין מה לומר.. לא טעים - אז אוכלים "רק" קצת.. ואני כל היום רק חיכיתי לרגע שאני אכנס בדלת הביתה ואוכל לפתוח כפתור... חגורת השומן המאופסנת בבטן שלי לא הפסיקה לשניה להציק ולהכאיב ולהעיק.. מנסה להגדיל את שטחי המחייה שלה באכזריות...ואל תשאלו איך נראה גלגל השומן שלי כשפתיחת הכפתור המיוחלת הגיעה.. עד עכשיו יש לי סימן אדום ויפה שמשתלב נהדר בסימני המתיחה שלי.. בטן דלוקס יש לי!!!!
תבינו, הבוקר יצאתי מהבית כשתומר עוד ישן לו שנת מלאכים מתוקה.. חזרתי בחמש וחצי מרוטה מזוועת הפקקים והנהיגה הישראלית לשעה וקצת, מדודה וקצובה שטסה מהר יותר ממטוס סילון, עם התינוק שלי (שהשמחה שלו לקראתי היתה שווה כל רמזור מעצבן בדרך אליו) וגם את השעה הזאת קיצרתי באכזריות כי רציתי להספיק להכניס פשטידת טונה לתנור לפני שיהיה מאוחר מדי והכוחות ייגמרו והעצלנות תגבר.. (כי פשלה כמו היום במלון לא תחזור על עצמה בשני ימי ההדרכה הבאים) עד שהתגברתי על זה והפשטידה בתנור רצתי להחליף בגדים כי בשבע וחצי יש סטודיו סי (על כך פוסט נפרד יבוא בהמשך) ואחרי שעה שקרעו אותי שם.. שוב בריצה לחוג השני של מירי בפ"ת כי לא משנה מה - מירי זה must!!!
הקש ששבר את גב הגמל היה הנזיפות מבעלי היקר על כישורי הרוורס שלי ביציאה מהחוג.. ואז יצאו הדמעות של כל היום הזה כבר..
הדמעות של האשמה - כלפי תומר וכלפי עצמי.
הדמעות של המסכנות - של תומר ושלי.
הדמעות של האכזבה - כי עליתי קילו היום (אוףףףףףףףףףףףףףףף איתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!)
הדמעות של התסכול - כי כבר חזרתי למסלול ושוב סטיתי ממנו בקלות בלתי נסבלת ממש!!!
ומה זה אומר? שבסוף בראש הפירמידה אצלנו השמנמודים נמצא הרגש.. זה הדבר היחיד שאלף שכבות של שומן לא יצליחו להקהות.. וכשהרגש שלנו מתחיל לשחק כל השאר בפסילה..
בקיצור היום הזה כבר תיכף נגמר... אני אחרי מקלחת חמה וסלט וחתיכת פשטידת טונה - נטולת פחמימות, קצת יותר רגועה אחרי המקלחת והרבה יותר שפויה אחרי כל הכתיבה הזאת.
אני הולכת למיטה עכשיו, לא רוצה להבטיח לעצמי הבטחות שווא.. האזכרה של אבא שלי ביום שישי.. אני לא יודעת אם יגיע או לא עוד צונאמי ריגשי סביב זה.. אני רק יודעת לומר שנכון להרגע אני בשליטה! נכון להרגע אני מקיימת את השיטה!!! נכון להרגע אני מרגישה כבר קצת יותר טוב עם הכל!!! נכון להרגע אני מסרבת לתת לאשמה מקום על הבמה המרכזית.. נכון לעכשיו אני רוצה להצליח להתמקד בעצמי.
תודה לכל מי ששרד את הפוסט עד לכאן וקרא..
אוהבת המון, מיכל.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|