|
על מנת להשתמש בפורום, יש להיות מזוהים במערכת. שם: כינוי, כפי שנרשמת באתר. כנ"ל באשר לסיסמה. מי שלא רשום לאתר, להירשם בדף הבית- בקוביה הוורודה
22/11/2011 22:26
tal_f
Posts: 900
|
מיכל , כל כך מבינה ועד היום יש בי את אותן הרגשות... אבל היו מספר דברים שעזרו לי חלק פרקטיים וחלק מחשבתיים למשל לנסות להוריד לחץ... לשים פוקוס על העכשיו הכי קרוב שאפשר לא לחשוב על העבר ולא על העתיד הרחוק,, לחזק כמו מנטרה שהכל יהיה בסדר.. החיים ממשיכים והכל זמני.. (אם עברתי מוות של אם.. הכל קטן עלי...) לנסות להגשים מטרות קטנות שאת יודעת שתצליחי בהן. הצלחה גוררת הצלחה. לפעמים פשוט לבקש עזרה. כשישנים יותר טוב אז גם המחשבות יותר חיוביות. לא לותר לעצמי כי אין ברירה אחרת וגם איזה דוגמא אישית אני נותנת לילדי הרי כל הזמן אני אומרת להם שהם יכולים להגשים את כל הרצונות שלהם אם רק יתמידו... בכל מקרה תינשמי עמוק ותדעי שלא תרגישי כך כל החיים , דברים משתנים...
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
22/11/2011 21:49
בלונדה....
Posts: 3603
|
מיכלי יקרה
את כל כך מרגשת ואני הייתי עד לפני חודש חלק מהאימהות שאמרו שהן אחרי לידה.
הנסיכה שלי.תחגוג חודש הבא בעזרת השם 3 שנים וגם אני עליתי בהריון 17 ק"ג וירדתי 12 ונשארו לי 5 ואז תוך כדי עליתי עוד 5 לעיצוב האישיות בקיצור הגעתי למצב שאני צריכה להוריד 10 ק"ג.
הייתי בידיוק כמוך שקועה במין בועה ללא יכולת לצאת ממנה עד שלפני חודש עשיתי סטופ!
מיכלי גם את יכולה לעשות סטופ ולהיכנס לזה מחדש זה הכל תלוי בך!
ואני בטוחה שתצליחי!!!!
מהרגע הזה צחצחי שיניים וקדימה למטרה!!!
מאחלת לך המון בהצלחהההה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
22/11/2011 21:35
מיכל שרון
Posts: 1318
|
נכון בהרצאות מירי תמיד צוחקת על הנשים האלה שאומרות שהן אחרי לידה והילד כבר בן 3?
אז תמיד ישבתי בקהל וצחקתי, תמיד חשבתי על נשים כאלו שהן מייצגות סוג של הכחשה עצמית, טוב נו.. סוג של שכנוע פנימי עמוק ביותר..
רק מה? תומר שלי תיכף בן 8 חודשים ואני מרגישה שהסיפור של מירי אוטוטו פוגש אותי בסיבוב..
זה קטע עם הריון ולידה ואימהות וגידול תינוק/פעוט/ילד.. אף אחד לא יכול להכין אותך למה שבאמת קורה כשזה מגיע...
אני כל הזמן מספרת שאני לרגע לא חששתי מהלידה, לא דאגתי לאיך ייראו החיים בבית עם תינוק מבחינת התפעול הלוגיסטי של העניין.. תמיד הדאיג אותי איך אני וגיתי שלי נסתגל למעבר מזוג לשלישיה, נורא חששתי לזוגיות שלנו, שתומר (שעוד היה אז בוטניקו) ייקח למישהו מאיתנו את המקום בלב של השני ( ו - sure enough תוך שבועיים ומגה הורמונים פוסט לידה אני קינאתי בטירוף והרגשתי שהורידו אותי דרגה בבית). בקיצור, אי אפשר לומר שאני לא הטיפוס המפוכח..
למה לא הכינו אותי? לאהבה גדולה שילד מביא לחיים שלך, לטוטאליות והעוצמתיות שאת מגלה בעצמך, ליצריות החייתית שאת מביאה עמוק מבפנים כלפי הגור שלך, לעייפות הגדולה שהולכת יד ביד עם הימים היפים ביותר שתדעי מימייך.. לא שלא היה לי מושג, רק שוב.. לא הייתי מוכנה לעוצמות של הכל.. אני כיוונתי לתדרים אחרים...
לאן אני חותרת תשאלו? איפה החוט המקשר.. אז הנה.. החוט המקשר הוא שגם אף אחד לא מכין אותך למה שקורה לך אחרי הלידה...
נכון, את הופכת לאמא וזה אדיר ומרומם ומפחיד ומשתק בעוצמות שלו ומחייה ומכניס משמעויות עמוקות לחיים וזה הכל.
נכון, הנשיות שלך משנה צורה, היא הופכת שלמה יותר במובנה האמיתי... נס הבריאה משנה אותך ואת איך שאת תופסת את מקומך בעולם - חשיבות עצמית זה under statement..
נכון, כל ההריון ידעת שתצטרכי לרדת אותו, ידעת שלגוף יהיה קשה יותר אח"כ להוריד את מה שתעלי ב-9 חודשים ללא שמירה ושליטה ואיפוק ומירי...
אני עליתי 15 ק"ג בהריון שלי עם תומר, ירדתי 12 מהם ואז הגיעו החגים... ואז המשיכו החיים.. ומפה לשם התווספו עוד קילו-שניים ופתאום שוב אני חייבת למירי ובעיקר לעצמי 7 ק"ג שכאילו התגנבו עלי פתאום, שאני חשה עצמי מרומה כלפיהם כל יום מחדש מול המראה.. מיתממת לעצמי...
ושוב, מה הקשר?! הקשר הוא שאני אחרי לידה!!!!
אף אחד לא הכין אותי לזה שאחרי הלידה (שהיא בהחלט אירוע מכונן בחיי ולרגע אני לא מזלזלת בערך המוסף שהיא הביאה לחיי - תרתי משמע) אני מזדכה יחד עם השיליה על משהו ממני..
מזדכה על עור חלק ומתוח שלעולם לא יהיה לי יותר.. במקומו נשארו רק סימני מתיחה.
מזדכה על החזה העומד שהיה לי שכשהבטתי בו שוב לפני שבועיים כשהפסקתי באופן רשמי להניק נראה לי נפול וקטן ומסכן ועלוב.
מזדכה על תחושת השלמות (הגופנית) שהיתה בי.. במקומה נשארו לי רק כמה תפרים.
מזדכה על פן מסויים באינטימיות שלי עם בעלי שאבד ולא יודעת אם מתישהו הוא ישוב.
מזדכה על האגן שהיה לי ובמקומו נשאר לי תחת.. ועוד מידה או שתיים יותר.
מזדכה על הביטחון המלא שהיה לי במעשים שלי, נשארו לי טונות של ספקות עצמיים בכל מה שקשור לתומר, הטיפול בו, החינוך שלו וכל המסביב.
מזדכה על היכולת שלי לעשות דיאטה כמו פעם.. לפני ההורמונים, לפני החשקים, לפני העייפות, לפני התירוצים... נשארתי מובסת ומאוכזבת ומותשת מדי מכדי לעשות משהו בנידון.. בקושי לצוף יש לי כוח...
באמת שאני מרגישה ככה.. מרגישה שאני מתרצת ובו זמנית מרגישה באמת מהקישקע שזה לא פייר.. שהזמן והכל וכולם דוחקים בי.. הלו!!!! אני עוד מתאוששת טוב?!
הגוף שלי עבר טראומה ענקית!!! לידה זה לא דבר פשוט!!! הגוף שלי הוא לא מה שהיה!!! אני לא מה שהייתי!!!
למה אתם לא מבינים את זה?! למה לי לקח כל כך הרבה זמן להבין את זה?! למה הציפייה הזו מעצמי להיות במקום שחשבתי שאהיה בו לפני שנה כשעוד לא ידעתי מה זה להיות אמא?!
כשעוד לא ידעתי כמה קושי יש מהצד הזה של הבטן...
מאיפה זה מגיע אתם שואלים? זה מגיע מאמא אחת שכרגע יותר משהיא עייפה היא מובסת.. אני מרגישה מפסידה כל הזמן.. מפסידה את עצמי בקרב מול השומן...
איכשהו בשבועות האחרונים אני מגיעה רק בגלל מירי, כי אין לי פרצוף לא להגיע... אני לא עושה דיאטה, אני לא שומרת, אני מחפפת, אני מתרצת, אבל אני רושמת באמת.. רושמת יפה מאוד את כל הפחמימות, כל האוייבים, כל האכילות.. נו..אז אני רושמת.. לא הרשמתי את עצמי כל כך.. כבר הפסקתי להתרגש מעצמי...
אני באמת מרגישה בעיקר מסכנה.. כאילו מסביב כל הנשים שכחו את התקופה הזו בחייהם והגברים.. טוב נו מה אפשר לצפות מהם?
אני מרגישה כמו שק מלא וגדוש הורמונים מאיים להתפוצץ, אני מלאת חשקים וקריזות כמו שלא היו לי 9 חודשי הריון, אני מלאה גם רחמים עצמיים, תיעוב, גועל.. כמעט כל שם תואר שלילי יתאים להרגשה הפנימית שלי עכשיו.. אבל בעיקר אני מרגישה מסכנה..
אני עשיתי בחודש האחרון שינוי מאוד גדול בחיי - התפטרתי ממקום העבודה שלי.. עוד חודש מתחילה במקום חדש.. הייתם מצפים שזה יזיז את האין יותר אגן שלי לכיוונים חיוביים נכון? גם אני ציפיתי, אבל כמו שמירי אומרת.. ציפיות זה לכריות... ואם אפילו העובדה שאני מתחילה מקום חדש עוד 3 שבועות לא מזיזה אותי לכיוון של עשייה וירידה אז מה עוד?!
הנה תוך כדי שאני כותבת מפקעת הרחמים והבכיינות שלי אני מבינה שנהייתי הקריקטורה של מירי.. מלאת שכנוע עצמי... לא מוכנה להודות ששוב יש לי בעיה של שליטה, יותר נכון של חוסר שליטה - באוכל, בדחפים שלי, בחשקים, בכמויות.
אבל בכל זאת יש אור בקצה נכון? הרי אני כאן כותבת.. אפילו שגיתי לא בבית ואני לבד יכולה להתפרע ולהתפקע על כל מה שבמקרר... יש תקווה?
אולי.. בערך, ככה משהו שאפשר לגרד בקצה... אני כאן רק כי אחרי 4 פרוסות הלחם נגמר ומחר בבוקר יש שקילה ואין לי פרצוף להתחיל בולמוס לילה קודם.. אז כבר אמרתי שאם כבר אני רק מעבירה את הזמן עד שהשוטר שלי יחזור, אז לפחות שאני אהיה בחברה טובה הא?
תודה שאתם כאן, נותנים לי כרגיל לפרוק ולשחרר קיטור.
לילה טוב (:
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
|
|