08/11/2011 20:15
רבקה
Posts: 8411
|
מיכלי את הרי יודעת שאת חסרה לנו כאן
נכון שתומריקו הפסיק לבכות ? נכון שנהיה שקט ?
אך תקיעה של טוסטים ופסטה ושייק היו פוטרים את הבעיות
או אולי מחריפים אותה ?
את מתוקה יכולה לשלוט וכבר הספקתי להכיר אותך
שעם קצת כוח ומחשבה את חוזרת לדרכך הסלולה
ומתחילה להגן על עצמך מפני עליות נוספות
מיכלי בזמן האחרון יש כאן מוטיבציה גדולה וברוכה
הדבקי אליה ותהיי רגועה ותני מרגוע לתומריקו המתוקי
נשיקות וחיבוק
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
08/11/2011 17:15
dany
Posts: 19819
|
מיכלי מקווה שהיום עבר עליך יום קל יותר .
נשיבוקים
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
08/11/2011 15:14
יולי
Posts: 754
|
מיכל יקרה,
אני שמחה שחזרת לשתף בפורום, קודם כל קיבלת מתנה את תומר, ונכון עם המתנה הזאת שהיא נפלאה לפעמים תינוקות בוכים ואנחנו לא תמיד יודעים למה. כל הכבוד שאת משתפת ולא נכנעת לרצון שלך להעמיד סיר פסטה ופשוט להתחיל עם אכילה רגשית. אני שמחה שבמקום זאת את בוחרת לשתף, ואגב, את כותבת מדהים.
יהיה טוב,
את נשמעת בדרך הנכונה,
יום מקסים,
יולי
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
08/11/2011 07:04
שאפתנית
Posts: 8392
|
מיכלי אני גאה בך על ההתמודדות עם המצב הלא קל שאת עוברת. גידול ילדים ובמיוחד בגיל של תומר זה לא עניין פשוט ויש הרבה רגעים של תחושת אכזבה שאת לא מצליחה לעלות על הצורך של הגוזל ולהרגיע אותו במהרה. תחושות של עייפות מתמדת, הזנחה אישית שלנו את גופנו ונפשנו אבל יקירתי כל זה עובר, כל זה יעבור כי זה חלק מהחבילה ולאט לאט הכל מסתדר ולכן טוב שאת כאן, טוב שאת לא נשאבת לסיר פסטה ובמקום זה את כותבת. טוב שגיתי חוזר הביתה ומשמש כעוגן אז תעזרי בזה. תעזרי בנו ותראי שיהיה בסדר תומריקו יגדל יום אחד, לא תמיד ישאר תינוק והדברים יתבהרו.
בהצלחה.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
07/11/2011 22:25
miribelkin
Administrator
Posts: 3755
|
מיכלי יקרה אנחנו לא מוותרים על הפוסטים המדהימים שלך.....
מצטערת שחזרת לכתוב מתוך מצוקה, אבל יפה ששיתפת.
תביני אם היה קל לגדל ילדים, הייתי מביאה 10.
ואם היה קל לרזות ולשמור על המשקל הייתי לובשת מספר 38.
לא קל אך חשוב הכרחי וממלא את הלב......
אנחנו ביחד, וטוב עשית שלא נפלת לאוכל. תחבקי חזק ותשמחי בתומר המתוק,
דש חם לגיתי טוב הלב, ושיהיה לכונו לילה טוב ושקט. אוהבת מאד מירי
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
07/11/2011 21:12
דרך המלך
Posts: 5707
|
לא קלה היא לא קלה דרכנו... לא בדיאטה ולא בגידול הילדים
וככל שהם גדלים ככה הדאגות גדלות
ככל שעולים במשקל ככה קשה להוריד
סומכת עלייך שתעשי את הצעד הנכון ועם קצת סבלנות הכל יסתדר
בהצלחה
סיגל
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
07/11/2011 19:58
קרולין
Posts: 6651
|
מיכל יקרה,
אכן לגדל ילדים זאת משימה לא קלה בכלל.....וכן גם אין לזה "קורס הכנה"...גאה בך על השיתוף, הכנות והכתיבה הנפלאה שלך.
מאחלת לך את הטוב ביותר, וים של הצלחה בהכל.
קרולין.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
07/11/2011 17:55
קרנושה
Posts: 3420
|
מיכליק,
את כותבת מ ד ה י ם !!!!
ואני כל כך גאה בך על אחיזת היצר ועל זה שעמדת בגבורה ...
נשיבוקים♥
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
07/11/2011 17:50
בלונדה....
Posts: 3603
|
מיכל יקרה,
אין ספק שאימהות זה לא דבר קל ולא מקבלים ספר הנחיות...
כשלי קרה את מקרה הצרחות של כמה שעות רק אז הבנתי מה זה כאב אזניים מסתבר שהוא בא גם בלי חום וזאת היתה סיבת הצרחות שלה.
כל הכבוד לך שבתוך כל הבלאגן בחרת לשבת מול המחשב ולא מול המקרר.
לגביי השמירה והדיאטה את היחידה שתצליחי לעשות לזה סטופ! אל תעשי את הטעות שלי שאני סחבתי 7קילו מיותרים כמעט שלוש שנים(פשוט לפני שבועיים עדיתי לזה סטופ) תעצרי עכשיו לפני שיתווספו עוד קילוגרמים.
אני בטוחה שתצליחי!!!
מאחלת לך לילה שקט וכמובן המון בהצלחה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
07/11/2011 17:48
dany
Posts: 19819
|
מיכלי מתוקה
אכן מי אמר שקל לגדל ילדים, אך אני יכולה לנחם אותך שזה עובר.............מגיעות צרות אחרות!!!!!!!!!
וברור שאנחנו השמנמודים רוצים להרגיע ולנחם רק עם איזו פחמימה ארורה.
ואחר כך בכדי לנחם על העליה והגועל נפש........... שוב חוזרים לאיזה מתוק.
אז יקירתי, טוב עשית שהקשבת למירי ולהרצאתה, טוב שיצאת לטייל עם הגוזל. טוב שאת שוב לוקחת את גורלך בידיך.
במקום לבשל פסטה, או להקפיץ טוסטים תמיד תמיד מחכים לך כאן.
נשיקות ומאחלת לך ערב שקט
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
07/11/2011 17:24
מיכל שרון
Posts: 1318
|
רגע לפני מה? רגע לפני עוד תקיעה.. לפני עוד שבירה של המסגרת שאני מנסה להיכנס אליה מחדש...
לא שיש לי מה לתקוע, אויבים הרי אין בבית הזה... אבל יש עם מה לעבוד בכל זאת.. מי אמר שחייבי אויבים כדי לתקוע? גם הרבה דיאטה אפשר לתקוע וכל הקל - נהיה כבד!!!
מה אני אגיד לכם.. לפני עשר דקות בדיוק נגמרה סאגה ממושכת של שלוש שעות כמעט של בכי וצרחות של תומריקו שלי... באמת שלא הבנתי על מה ולמה.. רק חשבתי שהבנתי אבל לא.. זה לא היה רעב, זו לא היתה עייפות, זה לא היה החיתול, זה לא היה שום דבר שניסיתי.. והוא בשלו...
הנה מה שלא מספרים לך על אימהות... שתמיד באיזה שהוא שלב מגיעה השבירה.. הנקודה הזו שבה את רק מדמיינת כבר 70 דרכים יצירתיות להשתיק את הילד שלך, הנקודה הזו שאחריה את מרגישה הכי *** בעולם, את תוהה למה לא עשו לך מבדק אישיות לפני שאישרו לך להפרות איזו ביצית שלך, הנקודה שבה את מאבדת את קור רוחך, שלוות נפשך, סבלנותך ואת נהיית תינוקת בעצמך!!!!
אני בנקודה הזו עכשיו.. סוף סוף אחרי 3 שעות כנראה עשיתי משהו בסדר והפיץ שלי צנח לתרדמת, שבור, מיוסר ומובס.. ואני נשארתי להביט בו, אכולת רגשות אשם ובעיקר מחפשת משהו לאכול כדי להרגיע את הקרביים שלי שזועקים, כדי להשקיט את הסערה שמתחוללת בי, כדי להרים את העייפות ש-3 שעות של בכי מביאות לך על הנשמה...
רק מה? אתמול היתה למירי אחלה הרצאה, אתמול גם עליתי שוב אחרי שכבר החזרתי חוב של קילו מהחגים, אתמול גם הבטחתי לעצמי שבוע חדש ושונה ואחר.
רק מה? הבוקר אשכרה עמדתי במילתי וקמתי לכמעט שעה וחצי של הליכה נמרצת + עגלה ותינוק אחד מבסוט.
רק מה? היום החלטתי להתחיל רישום.
מצאתי יום הא?
אז בנקודה הזו שבה אני נמצאת עכשיו, מה יותר קל מלהעמיד על האש סיר פסטה שתוך 12 דקות תסמם אותי ותשכיח ממני את כל הסערה הזו? מה יותר פשוט מלהתחיל להקפיץ טוסטים? מה יותר מזמין מלהכין שייק מטריף עם הבננה שהיא ארוחת ארבע של תומר?
יותר קל מכל זה, זה רק אם היו לי אוייבים בבית וכבר הייתי יורדת עליהם... זה הדבר היחידי שהוא יותר קל.
אבל פתאום הכל ביחד - הגערות של מירי על העדרותי הממושכת מהפורום, ההרצאה של אתמול, הבושה מעצמי על העלייה של אתמול, הרצון להחזיר חובות מהר - הכל יחד עשה את שלו והחלטתי להתיישב ליד המחשב (תוך תפילה חרישית שהפיץ ימשיך לנמנם לפחות עד סוף הפוסט... so far so good) ולכתוב.. לפרוק כאן את כל הגועל שיושב לי על הנשמה, לשבת כאן עם בקבוק מים קרים ולשתות עוד ועוד ולחכות שזה יקרר את הבערה הפנימית שבי.. זו שמכלה כל חלקת דיאטה טובה...
עברו כבר 3 דקות מתום המשפט הקודם... הרגיעה לא נראית באופק... רק עוד 15 דקות גג עד שגיתי חוזר.. השומר שלי...
אני מנסה לנשום עמוק, להתמקד במה שטוב - לא חתכתי ורידים, לא זרקתי את תומר מאיזה חלון, יצחק קדמן לא דפק לי בדלת... אולי בכל זאת כל האפיזודה הזאת לא היתה כזאת נוראית?
טוב, הפיץ התעורר.. נקטע לי החוט... נראה אותי עכשיו מצליחה לתקוע משהו.. יש לי עכשיו עוד "שומר" בבית 
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|