|
על מנת להשתמש בפורום, יש להיות מזוהים במערכת. שם: כינוי, כפי שנרשמת באתר. כנ"ל באשר לסיסמה. מי שלא רשום לאתר, להירשם בדף הבית- בקוביה הוורודה
05/09/2011 19:39
dany
Posts: 19819
|
מיכלי מתוקה
רק מילה אחת
את שווה אהבה
את שווה שתאהבי את עצמך, שתדעי שאת נאהבת. וגם שיש מצבי נפילה......... עדיין את שווה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מקווה שעברת את הסופה הקשה , ובעזרת גיתי ובחיבוק של תומר.......את מתאוששת וחוזרת לעצמך.
מיכלי את נהדרת, ואני מקווה שאת זוכרת תמיד תמיד המשקל הוא לא מה שמגדיר אותנו.
אוהבת
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
04/09/2011 18:21
נחושה
Posts: 6982
|
מיכלי יקרה,
רק כרגע ראיתי את הפוסט ומקווה שאת כבר הרבה קדימה והתאפסת, רגשותייך מובנים כאן לכל אם ורעיה...וכמו שמירי אומרת אם זה היה פשוט לא היינו כאן.
מקווה לראותך הערב בשקילה ואם לא...
יש לך אוצרות בבית ואת יהלום יקר ונדיר....את פשוט צריכה לעיתים לשפשף קצת כדי לראות שוב את הברק....
אל תשכחי לנשום עמוק מדי פעם ואל תשכחי לחבק....
נשיקות
נחושה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
03/09/2011 16:39
שלולית
Posts: 32
|
מיכל יקירתי
תודה על שבכתיבתך השרשית לי להציף את ה"פח" שלי ואת דמעותיי.
אני באותו המצב וכאילו אין סיבה משמעותית אבל הבולמוס השטתלט ובגדול, אכתוב בנפרד מתי מדוע וכמה....
ומדוע אכתוב כי בזכות כתיבתך הבנתי שכעת אקרא ואשלים כתיבתם של כולם, אתחבר למירי בנפשי ואחזור למשמעת.
חזקי ואמצי
את אשה נהדרת ומה שנאי הכי אוהבת זה את תחושת ה"תאומות" שצפה לה כאשר אני קוראת את שעובר עלייך.
חיבוק חזק
שלולית
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
03/09/2011 12:52
tal_f
Posts: 900
|
תודה אשירה על המילים הטובות. אכן כאן בפורום כל אחד גם מעודד וגם מתעודד... את צודקת התוכנית שדיברתי עליה היתה דר' פיל (לפעמים יש לו הברקות מעניינות). לגבי השאלה הזו "האם כיף להיות איתי?" אמורה רק להיות שימושית לגבי העצמי... כמו שאמרת לגבי אחרים אין כל סיכוי... כי אין לנו שליטה על אף אחד , מלבדנו... לגבי השמירה על הצרכים שלי, זה נושא שאימי מאוד חיזקה בי. היא כל הזמן "שטפה" לי את המוח בתמדה.. אני משתדלת לבדוק את עצמי מדי שנה ולעשות חשבון איך התנהגתי לגבי הנושא הזה,כי השיגרה גוררת לפעמים, ממצמים והופ הזמן עבר... יש תקופות טובות ויש פחות , העיקר שהעקרונות שלי בגדול נשמרים...
המון הצלחה לכולם בהמשך ושיהיה לנו שבוע טוב !
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
03/09/2011 11:56
אשירה
Posts: 4292
|
טל יקרה,
הסיפור שלך ממש נגע לליבי ולכן אני מגיבה. גם אני כשילדתי את ילדי לא היו כבר הורים, לא לי ולא לבעלי, ואחותי הייתה "קופצת" לקפה ולא הציעה אף פעם עזרה מכל סוג שהוא.
אומנם היה לי נסיון בטיפול בתינוקות מהתקופה שהייתי בנח"ל בקיבוץ כי עבדתי שם בבית תינוקות וזה היה המזל שלי וגם של ילדי. אך למרות הנסיון הרגשתי בדידות במערכה כי בעלי עבד כמעט מסביב לשעון בעבודה שבה היה יוצא מוקדם בבוקר ואף פעם לא ידעתי מראש מתי יחזור, וזה היה בדרך כלל מאוד מאוחר. מי שהיה קופץ עליו בשובו אלה היו הילדים שהיו מחכים וכשהיו שומעים את המפתח מסתובב בדלת היו רצים בצהלות שמחה ומתנפלים עליו ומצפים לחיבוקו ולתשומת ליבו.
אני גם מאוד מתחברת לנחישות שלך ליצור אווירה חמה ואוהבת במשפחה שלך אפילו שזה לפעמים בא מתוך החלטה ולא מתוך הרגשה פנימית, כי כמו שאת כותבת שימחה מביאה שימחה ולהפך, אז כמובן שברור מה עדיף. אני גם בטוחה שאם בגילך הצעיר את עושה את הדברים הללו מתוך מודעות ואהבה את גם לא שוכחת ולא מוותרת על עצמך ועל צרכייך בכל המערכת, אני לא ממש השכלתי אבל אני לא מצטערת כי בסופו של דבר, בדיעבד, אחרי הרבה שנים של תסכול, הבנתי שהיעוד האמיתי שלי בחיים היה להיות אמא ואת זה באמת עשיתי הכי טוב בניגוד לדברים אחרים בהם לא ממש הצלחתי להמריא.
אגב המשפט "כמה כיף להיות איתך?" זהו משפט שד"ר פיל לפעמים שואל את המשתתפים שלו ומאז ששמעתי אותו פעם ראשונה בא לי להגיד אותו לכמה אנשים במשפחתי המורחבת, אבל אני יודעת שזה לא יעזור וזה רק יחזור אלי בבומרנג של מכה מתחת לחגורה בהזדמנות ראשונה, אז וויתרתי על הרצון לתקן אחרים, ואני מסתפקת במשפחתי הקטנה שבה אני יכולה לאפשר לדברים להעשות לפי הבנתי.
קצת נסחפתי לדבר על עצמי אבל זאת הדינמיקה של הפורום שדברים שנאמרים מעוררים אותנו לחשוב גם על עצמנו, וזה מעבר לכל הנושא של האוכל התמיכה והפירגון שקיימים כאן למכביר.
טל, אני באמת מאחלת לך רק טוב, את ראויה,
באהבה רבה,
--
אשירה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
03/09/2011 09:56
tal_f
Posts: 900
|
מיכל, לפני הכל את צריכה לדעת שאת מדהימה ואנושית...מספר משפטים עלו לי בראש כדי לעודד אותך, אכתוב אותם מקווה שלאחד תתחברי והוא יעזור לך. את לא לבד. לרוב הנשים לאחר לידה יש הרגשה שהריצפה פיתאום זזה להן, כל ההגדרות הישנות של התפקידים במשפחה משתנים. לוקח זמן והשקעה כדי להרגיש שוב שאת בחיים שבהם את מרגישה שאת אמיתית בהם והם שלך. בהסתכלות אוביקטיבית על חייך רק לפי מה שאת כותבת יש לך מספר יתרונות על חיי... למשל... באותה תקופה בחיי בעלי לא עבד הוא שינה מיקצוע ולא הצליח למצוא סטאז בשום מקום.. לא היה לנו כסף לטלויזה כדי להראות "לולי" לבת שלנו, גבר בבית ללא עבודה זה לא פשוט. הייתי צריכה להסביר ולהראות לו שהגדרתו ותרומתו לתא המשפחתי הם לא רק המשכורת אלה גם האישיות, החום והאהבה שהוא נותן. התמודדתי עם אמהות כאשר אמא שלי נפטרה כשנתיים לפני כן ואין לי אחות גדולה או משהו שיתמוך בלי שיפוטיות אז באמת הייתי "לבד" . כשהחזקתי את ביתי בפעם הראשונה זו היתה גם הפעם הראשונה שהחזקתי תינוקת.. ולכן הייתי צריכה שוב להתמודד להשתמש באינסטינקטים שלי . תדעי שלא היה קל אבל תראי אני כבר עם עוד ילד בן שנתיים ואני חייה ומסתכלת על משפחתי עם דמעות אושר בעניים. בנוסף רציתי להגיד לך שחשוב שלא תאבדי את האמונה . לא רק אמונה שהכל יהיה בסדר , אלא אמונה שאת חזקה ותצליחי להתמודד עם כל קושי. משהו שאימי לימדה אותי שאין סיבה לאשמה והלקאה עצמית כל עוד את יודעת שבאותו הרגע את עושה כמיטב יכולתך. בנוסף, משהו שסבי לימד אותי שיש מבול של בעיות ומנסים לפתור את כולן זה בד"כ קשה יותר. לכן לבודד בעיות ולמצוא פתרונות יצירתיים. את כל כך מוכשרת תדעי שאם תרגעי תעשי ממש רשימת מכולת לבעיות עם פתרונות אפשריים ותחיי את החיים. עכשיו החיים שלך הם לא של שיגרה עכשיו את צריכה למצוא את השיגרה החדשה שלך וזה לוקח זמן "למדוד" כל מני דרכי חיים / הורות / זוגיות וכו .בנוסף, פעם שמעתי בתוכנית שני משפטים שנכרתו אצלי ואני כל יום מיישמת אותם. תנסי גם את. לא משנה אם הייתי עצבנית כל היום , בכיתי , לא רוצה לראות אף אחד , מרחמת על עצמי או כל מצב מהסגנון הזה... ברגע הראשון שבעלי נכנס הביתה אני (גם אם אני לא רוצה , אני משחקת אותה) קופצת עליו עם חיבוק. אפילו אם שני הילדים עלי אני עוזבת הכל ומחבקת. את והוא הם היסודות של המשפחה אסור לותר על החוזק שלהם ! ומשפט שני פעם שאלו אישה בזוגיות "כמה כיף להיות איתך?" ואני כל הזמן שואלת את עצמי , האם כיף להיות איתי ? אני לא מדברת על שאני מותרת לאחרים או שכל הזמן שרה שירים , אני כן מדברת על רוח חיובית ... ואפילו אם היא לא בנימצא אני משחקת כאילו שהיא כן ואז פיתאום היא מגיעה... כי שמחה מביאה שימחה.
בכל מקרה התמודדות בדרכים חיוביות ולא באמצעות אוכל זו המטרה שלך וגם שלי כעת. תדעי שאת כל כך מיוחדת לא כל אחד יכול לכתוב כמוך , מקווה שתציבי לך מטרות ברות השגה ושתשיגי אחת אחת בלי לחץ ............... המון המון המון הצלחה. !
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
03/09/2011 01:37
רעותה
Posts: 869
|
הי מיכלי ,
קראתי הכל עכשיו בלילה.....
אני מאוד מזדהה על הסחבת שיש עלינו והשינויים .
שבת שלום
ונשיקות
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
02/09/2011 16:14
שאפתנית
Posts: 8392
|
מיכלי אני קוראת את הפוסט המדהים שלך ומזדהה עם חלק מהדברים שאת כותבת, בכל זאת נושא העבודה והילדים הקטנים כבר מסודרים אצלי ואני לא מוטרדת מהם אבל אני בהחלט מוטרדת מהוויתורים שאני עושה לעצמי, מעיגול הפינות והעלמת הקצוות, מהתחושה שיהיה בסדר ובסוף יקרה איזה נס קטן. אז זהו, שהנס לא קורה, לא מעצמו בכל אופן ואני חייבת לעזור לו להגיע. אני לא נמצאת במצב של רחמים עצמיים כי את זה עברתי מזמן אבל אני מרגישה שאני נמצאת במצב של ריחוף באוויר, אני לא מרימה ידיים אבל גם לא מרגישה שאני עושה באמת מספיק (עובדה שאין ירידות). חשבתי שעד החגים אני אסגור שתיים שלוש קילו ואני רואה שזה לא קורה. אני מרגישה שאני רוצה להצטרף לקריאה שלך של עשייה וחזרה למוטב אבל משהו משתבש, חסר לי משהו, הברק בעיניים, רוח הלחימה אולי, ההבטחה שהבטחתי לעצמי שאני כן מסוגלת והפעם אני הולכת עד הסוף. אני באמת לא יודעת מה השתבש, אני מנסה להבין עם עצמי אז אולי אני לא נמצאת במאה אחוז כוחות אבל לא אמרתי נואש, אני לא מוכנה לקלקל את מה שהשגתי עד עכשיו אז גם אם אני אדשדש במקום אני מבטיחה לעצמי שאני לא עולה 30 ק"ג בחזרה.
הלוואי ותהיה לי ההבנה מה קורה לי ****** בזמן האחרון, אני מתעסקת כל הזמן עם הדיאטה אבל שום דבר לא משתנה, אני טוחנת מיים.
ואם אני חוזרת אליך יקירתי, באשר לתומר אני יכולה להמליץ לך על משפחתון קטן ואינטימי, כך נהגתי עם ילדי, משפחתון של חמישה ילדים לכל היותר וכך הקבוצה אינטימית והטיפול אישי וכמובן יש חיסכון כספי כי זו לא מטפלת, זה משפחתון.
בהצלחה לכולנו!!
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
02/09/2011 15:13
tutit
Posts: 2431
|
מיכלי המדהימה .....אין אין עלייך ועל איך שאת מוכשרת בכתיבה.................
אני כ"כ מתחברת לתחושות שלך ,חשה וחשתי אותן גם בתחילת ההריונות שלי
הלחץ והמתח סביב כל החיים שאת גם בת זוג ,גם אמא וגם בן אדם בפני עצמך -איך אומרים.........לא פיקניק.
ואצלנו השמנמודיןם זה ישר מתבטא באכילה מתועבת........במילוי הבור .....התנתקות ממי אני ומה אני עושה.
כמו וירוס במוח שמוחק לנו לכמה דקות (במקרה הטוב)את כל הדיסק שנקרא "אני עושה דיאטה" ........
אך עלינו להבין שזו מחלה ואנחנו לא נרים ידיים.....
אנחנו נמשיך להאבק באויבים עד שנכניע אותם ...........וכן תוך כדי התהליך להסתכל גם כמה אנחנו שווים ולאהוב את עצמנו....
מאחלת לך ולכל בנות הפורום היקרות סופשבוע מקסים....הרבה אושר בריאות הצלחה ושפיות באכילה.............
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
02/09/2011 13:07
בלונדה....
Posts: 3603
|
באמת וואווווו!!!!
אני בטוחה שמלא מלא נשים מזדהות עם מה שרשמת פה.
אני לפחות כן...הלחצים שיש לנו בחיים גורמים לנו פשוט לטחון להבדיל מהרזים
.שגורמים להם לסתום
זאת הבעיה העיקרית שלנו למצבי רוח לפחות אצלי ...כשאנחנו בתקופה רעה בדיאטה הכל נראה שחורר אנחנו עצבנים מרירים ורק מחפשים את מי להאשים בשומן שלנו.
אבל חייבים לצאת מזה גם אני איתך באותה סירה..מירי זורקת לנו כל שבוע גלגל הצלה אנחנו רק צריכים להושיט יד ולתפוס אותו....
שתעבור עלייך ועל כולנו שבת מקסימה ורגועה...
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
02/09/2011 12:23
רבקה
Posts: 8411
|
מיכלי וואו כתיבתך הוציאה את אשר על ליבך
ועכשיו הוקל לך
ו"הפח זבל" התמלא עד הסוף ועוד בו עוד מקום
והנה את חוזרת למיטבך ואת יכולה ובגדול - בטוח
וחוזרת להיות אמא דוגמנית ורעייה חתיכה
ותוסיפי את השליטה לכל הטוב שיש סביבך
צאי לדרך חדשה בריאה יותר רזה יותר
ושבת קלה ובשליטה לכל משפחת שרון המקסימה
נשיבוקים
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
02/09/2011 11:28
חגית
Posts: 4
|
מיכל יקרה,
נדהמתי מכושר הכתיבה, היה לי מרתק
מזדהה עם כל מילה ומחכה לפוסט הבא שלך...
מחזיקה לך אצבעות
חיבוקים ונשיקות
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
02/09/2011 04:56
אקורדיאון
Posts: 16382
|
מיכלי יקרה עכשיו נתחיל לקרוא את הפוסט מהסוף ומשם גם להרים ראש,יש לך חבר כל כך טוב בבית ובמיוחד שגם הוא מצוי
באותה סירה אז ראשית דברי איתו,פייסי אותו,שתפי כי יש עם מי.
טוב שפרקת כאן את אשר על ליבך , אם נחשוב הכל הכל מתחיל מהאוכל,תחושת הפח זבל שכל כך מוכרת לי גורמת למצבי הרוח
הירודים הללו.
האמיני לי מיכלי זו תקופה לא קלה עם הרה סימני שאלה אך אלה דברים שמסתדרים והכל לטובה.
מקווה שמכאן את קמה על רגלייך ומתחילה שלום כיתה א.
סוף שבוע רגוע ובשליטה.
נשיבוקים לחיזוק.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
02/09/2011 01:02
אשירה
Posts: 4292
|
רק עכשיו שמתי לב לכותרת של הפוסט שלך, מה שזה לא יהיה, פח זבל זה לא!!!
--
אשירה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
02/09/2011 00:58
miribelkin
Administrator
Posts: 3755
|
מיכלי מותק אם היה קל, לא היית פה........אבל זה אפשרי ואת יודעת זאת.
תפסת את עצמך בזמן, ועשית רשימה של הטוב בחייך והוא המנצח, יהיה טוב אני מבטיחה.....חבל שלא הייתם בהרצאה השבוע, אבל מקוה לראותכם ביום ראשון הקרוב. שבת שלום לכם יקרים אוהבת מירי
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
02/09/2011 00:57
אשירה
Posts: 4292
|
מיכל יקרה,
מחשבה ראשונה שעלתה במוחי כשקראתי את הפוסט שלך היא שהפורום הזה יכול להיות הפסיכילוג, המגשר, המציל, בתנאי כמובן שיודעים לנצל אותו למטרות הללו, ואת יודעת, ועוד איך יודעת.
תארי לעצמך אם לא היית כותבת והיית נושאת את כל הג'יפה הזאת בתוכך מה היה קורה. בטח גם אז היית מוצאת דרך. אבל הג'יפה הייתה מצטברת ומצטברת, עוד ועוד, עם השלכות לא נחמדות במיוחד.
מחשבה שניה שעברה בי היא שאת, ממה שאני מתרשמת, כי אני לא באמת מכירה אותך, את נמנית עם סוג הנשים שאני מכנה "סופרוומן" שדורשות ומצפות, ובמיוחד מעצמן, ותמיד, את הכל, וברמה הגבוהה ביותר. אז מה אם ילדת רק לפני שניה וחצי, אז מה אם עכשיו מרכז הכובד של המשפחה שינה לחלוטין את מקומו, לדידך זו רק תוספת מבורכת לכל מה שהיה מבלי שישנה ויפריע לשום דבר בדרך.
אז יש לי חדשות בשבילך, הכל שונה עכשיו, הפזל השתנה לגמרי, כדאי לעצור לרגע, לעשות חושבים, את אותם דברים שהיו קודם לשבץ מחדש בסולם העדיפויות, ולעשות את המקסימום במידת היכולת העכשווית, שהיא כבר לא מידת היכולת שהייתה לפני בואו של האוצר הקטן לעולם.
ייתכן מאוד שאני לגמרי טועה בכל מה שכתבתי, אבל אלה היו התחושות שעוררו בי דברייך, אז החלטתי להמר ולשים אותם על הדף. כמובן שהתחושות נובעות ממני ומהאופי שלי, ואת בטח שונה לגמרי, אז מאוד ייתכן שפיספסתי ובגדול, ואם כך הדבר אני מתנצלת.
מאחלת לך סוף שבוע שמח ורגוע עם הבעל והבן היקרים שלך,
--
אשירה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
01/09/2011 21:26
חיוך מהלב
Posts: 1125
|
כל הכבוד לך מיכל
על אומץ ליבך להודות ולפתוח את תיבת הפנדורה שנסתיימה באכילה. אך בסוף דברייך התעשתת וראית את האור בחייך, את המשפחה האוהבת, את העובדה שאת בריאה תודה לאל, שאת יכולה לעשות כל מה שעולה על דעתך, ונכון, השתגעת בעניין האוכל אבל זה קורה, תאמיני לי אני גם כן במגמת ירידה נפלאה וטובה וגם אני נפלתי על אוכל היום. אך היום הסתיים ומחר תזרח השמש בע"ה אתחיל מחדש, כי מה לעשות ... אכלתי דברים אסורים וגם בכמויות. למה? לי אין סיבה ממשית. הכל טוב ובסדר בחיי, (לבד מהעובדה שבני הצעיר לא יגיע גם השבוע הביתה כבר שבועיים חלפו) מאז שהיה בבית, וזה מבאס, וגם לי היה אמש ריב בלתי אפשרי ולא לעניין עם הגבר האהוב שלי מזה 35 שנה, ורק רציתי שהוא ירגע ולא יתרגז כל כך כי זה לא בריא ואין שום סיבה לכך, אבל כנראה שכמה דברים התווספו וגרמו לי לאכילה מיותרת, להכות על חטא לא אעשה זאת. פשוט מחר אתחיל מחדש, לא בהגזמה אלא במחשבה תחילה לפני שאני פותחת את הלוע, על מנת שאוכל להסיר מעלי את מה שהעליתי היום ואוכל גם לשפר עד יום ג' הוא יום השקילה שלי. כבר קיבלתי הרבה מחמאות והזכרתי לעצמי תוך כדי אכילה אך זה היה לשוא, כנראה שבולמוס כזה שלא בא אל פי לפחות כמה חודשים טובים, גם יומו הגיע. ובאמת אין לי סיבות ואיני יכולה להלין על שום דבר כי הכל בסדר בחיי, הבריאות בעיקר עתה.
אז זהו משנסת את מותני מחר וחושבת על כל ביס ועל כל דבר כדי שלא יחזור המצב הזה. גם אצא לצעדה מוקדם בבוקר בע"ה.
כולנו בני אדם ויש לנו ימים ויש לנו גם שעות ואפילו שבועות כאלה מטורפים, אך השורה התחתונה היא לחזור מהר ככל האפשר לשפיות. לכתוב את הדברים כמובן עוזר. המשיכי בדרך המלך, והתוצאות לא תאחרנה לבוא בלי ספק. שלך בהבנה ובאמפטיה ובחמימות חנה
--
hs
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
01/09/2011 20:14
קרנושה
Posts: 3420
|
מיכלי יקרה שלי♥
כמו תמיד כתבת כל כך יפה, מרגשת ומצחיקה בין השורות. אני מבינה כל מה שאת אומרת שהוא כל כך אנושי וטבעי..זה הכי נכון ששפכת את שעל ליבך כאן.
האוכל סובב הכל. אבל אני חושבת שהסופש בפתח ובידייך הכח לשנות ולעשות אחרת, את בחורה מדהימה, אישה למופת ואמא הורסת!!!
יש לך אוצר ועל הדברים הטובים שלך (ולא חסרים לך כאלו טפווווווווווווווו) תסתכלי עכשיו. עכשיו כן. ותחזרי לשקילה, אל תוותרי לעצמך את אלופה ואת יודעת את זה. תאספי את עצמך.
תמשיכי לשתף, אני שולחת לך מלאן נשיבוקים ותזכרי שאת מ ד ה י מ ה!!!♥
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
01/09/2011 19:10
מיכל שרון
Posts: 1318
|
שלום פורום יקר... סוף סוף זה הגיע.. הרגע הזה שהאמת מכה בך בפרצוף, שאת לא יכולה יותר להסיט מבט למולה ואת נאלצת לעמוד מול עצמך והתוצאות של מעשייך.. לעמוד גם אם לא באומץ ובגבורה, אבל עדיין לעמוד.. גם ממקום של חולשה ופחד.. זה עדיין המקום שבו את נמצאת - מול האמת שלך!!!
היום אני סוגרת שבוע שמבחינתי הייתי מעדיפה למחוק אותו ולהתחיל אחד במקומו... השבוע הזה היה מלא בעייפות, נפשית ופיזית, מלא בתסכול ואשמה, מלא בספקות עצמיים וממש לא במפתיע הכל היתרגם לאכילה רבתי של פחמימות וסוכרים והבטן שלי רבותיי וגבירותיי הפכה לפח זבל של פחמימות.. נפוחה ובעלת נוכחות שקשה להתעלם ממנה.. אני כולי התמלאתי בהרגשה של מיני חירייה.
השבוע הזה האוטו היה במוסך, אני חזרתי ללמוד, גיתי עם הסמסטר קיץ ובאמצע ההופעה המדהימה (באמת הפנינה היחידה של השבוע הזה) והשבוע כאילו להוסיף חטא על פשע לא הצלחתי להגיע למירי לקבל סטירה מהשקילה, חיבוק או בעיטה (תלוי במצברוח של מירי) ולשים סטופ למצב.
אני כולי עמוק ברגשות השליליים שמציפים אותי - מה יהיה עם העבודה החדשה שאני מחפשת ועוד לא מוצאת? מה יהיה עם זאת שאני נמצאת בה ושונאת כבר? מה יהיה עם תומר? איך מחזיקים מטפלת בעלות חודשית של דירת שני חדרים במרכז ת"א בערך? איך משאירים אותו במעון עם עוד 30 ילדים ו-4 מטפלות? מה יהיה עם המבחנים שהחמצתי בסמסטר שעבר ואני צריכה לגשת אליהם שוב? מה יהיה עם השיניים הקטנות של תומר שמסרבות לצאת ולתת לי שינה בלילות? מה יהיה עם המכנסיים מלפני שנה + שמסרבים להיסגר עלי אפילו שכבר ירדתי את רוב ההריון? מה יהיה עם השאיבות שלי? עם ההנקות? מה יהיה עם הבית? מי יכין ויבשל ויסדר ויכבס וינקה עם כל העייפות והתשישות הזאת?
יש לי עוד הרבה סימני שאלה.. אבל כבר לא נעים לי עם המסך השחור שאני מורידה כאן בפורום הוורדרד.. בכל מקרה אז לפני שפניתי לאוכל (שזה כבר אמרתי) הנה עוד אמת אחת כואבת.. גם גיתי שלי יצא בשן ועין מהשבוע הזה.. לגיתי עוד לא אמרתי אבל כאן אני אומרת, בשיא הכנות - כל השבוע חיפשתי לריב!!!! האשמתי אותו בכל מה שרק יכולתי ונעזרתי בכל כושר הפלפול שלי... מודה ומתוודה!!!
הרגשתי רע עם המכנסיים אז האשמתי אותו שבגלל שלא מספיק "בא" לו עליי אני אוכלת...
הרגשתי רע שאין לי כוח להמשיך לשאוב בעבודה ואני שוקלת להפסיק להניק בגלל זה אז האשמתי אותו שהוא מעדיף לדחוף לתומר מטרנה ולייבש אותי
הרגשתי רע שאני מתעקשת על מטפלת לתומר אפילו שזה מאוד חונק אותנו כלכלית אז האשמתי אותו בהזנחה של הילד וחוסר אכפתיות
הרגשתי רע שעדיין לא החלטתי לאן אני ממשיכה בדרכי המקצועית אז האשמתי את גיתי שהוא לא נותן לי מספיק תמיכה ומקום להתלבטות ובדיקה
בקיצור - עשיתי עוול מתמשך כל השבוע לחבר הכי טוב שלי וכאילו שזה לא מספיק אני גאוותנית מדי להודות בזה בפניו ולבקש סליחה ולפייס אותו.. משום מה עדיין מחכה שהוא יפייס אותי אלוהים יודע על מה...
ואז הרגשתי מגה-זבל על מה שאני עושה לגיתי ועל העצבים שהכנסתי לבית כל השבוע וחילחלו לכולנו ועשיתי מעשה... יצאתי הבוקר עם העגלה ותומר לסיבוב (נשמע כמו התחלה של סיפור מוצלח נכון? אז זהו, שלא!!!) ובדרכי חזרה אחרי שעה וחצי של הליכה עצרתי וקניתי לי אוייב מושבע והכנסתי אותו אליי הביתה כמו גנבת.. בשקט בשקט, שהשוטר "הרע" (גיתי) לא יראה.
מה הכנסתי תשאלו? קופסה קטנה (250 גרם) של קורנפלקס!!! כן כן.. אותו קורנפלקס שלפני 3.5 שנים עברתי ממנו גמילה בעזרתה האדיבה של מירי... כל השקית 1000 קלוריות של סוכר ופחמימות פשוטות ומסריחות וזבליות... ואת כולן בלעתי בשקיקה תוך שעה קלה...
עכשיו תשאלו? נו, נרגעו השדים? ממש לא!!! זה רק היה הפינאלה לשבוע שלם של אכילה לא מבוקרת.. של השתדלות שנגמרת כל לילה בזלילת פחמימות, כאילו להכעיס ולעשות דווקא.. ממש הילד הרע שנכנס בי בלי כל אזהרה.. רק שגם זה שקר לבנבן על גבול האפור.. היו הרבה אזהרות בדרך.. הרבה תמרורים שאני החלטתי כל השבוע לעצום עיניים מולם.
אז הגיע הערב, שבוע של טרפת נגמר, גיתי שוב בלימודים ואני לבד.. כבר מפוצצת מרוב זלילות ופחמימות ולא רוצה יותר להמשיך ככה - עם השליטה שלא קיימת, עם הכאוס שהיא מכניסה לי לחיים, עם הבחירה האומללה לאכול את הצרות שלי במקום לפתור אותן... די!!! מספיק ודי!!! לא רוצה יותר ככה!!!!
לא רוצה יותר לכעוס ולריב ולהרגיש אשמה ורעה ומגעילה ולשנוא את עצמי עוד קצת כל בוקר שעובר ואני לא מטפלת בעצמי, לא מדברת עם עצמי או עם חברה ופותרת את מה שאפשר ומתנהלת נכון מול מה שלא ניתן לפתרון מיידי.
לא רוצה יותר ללכת בתחושה שמיצי זבל ניגרים ממני.. אני רוצה להתנקות מכל התחושות הרעות האלה.. אני רוצה להיות מסוגלת לקבל את פניו של בעלי היקר והאהוב היום בלילה כשיחזור עם חיוך אוהב וחיבוק גדול, אני לא רוצה יותר להרגיש כל כך מרירה וממורמרת.
אני רוצה להתרכז בכל מה שטוב ונשכח ממני השבוע - יש לי זוגיות מדהימה, יש לי ילד משגע, יש לי פרנסה, יש לי בית משלי, יש לי השכלה שרכשתי במו ידיי ובמיטב כספי, יש לי משפחה אוהבת, יש לי אוכל במקרר, יש לי בגדים יפים בארון ויותר חשוב מזה - נעליים והרבה  , יש לי מעט חברים, אבל כל אחד מהם זהב ויש לי את הפורום הזה.. בדיוק לרגעים כאלה!!!
תודה לכל מי ששרד את הפוסט עד לכאן, תודה על שאתם מאפשרים לי להתבטא כאן ככה בכזאת חופשיות.
אני הולכת עכשיו להתקלח, להכין ארוחת ערב נטולת פחמימות לבעלי היקר שנאכל יחד כשיחזור ואני הולכת לחשוב על ההתנצלות שמגיעה לו ובעיקר - אני הולכת לחזור למוטב, לנסות למזער נזקים וחלזור לשפיות.. כי כשאני שולטת באוכל והוא לא שולט בי אני אדם טוב יותר, לעצמי ולסביבה הקרובה שלי.
שיהיה סופ"ש נהדר לכולנו.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
|
|