|
על מנת להשתמש בפורום, יש להיות מזוהים במערכת. שם: כינוי, כפי שנרשמת באתר. כנ"ל באשר לסיסמה. מי שלא רשום לאתר, להירשם בדף הבית- בקוביה הוורודה
30/07/2011 09:37
נחושה
Posts: 6982
|
דני יקרה,
הפוסט נכתב בפעם אחת, בדם ליבי כמו שאומרים ורק אח"כ נכנסתי לתקן מה שלא היה ברור, וגם אני קראתי אותו שוב ושוב כשלא מאמינה שזאת התוצאה...
מסכימה לגבי סעיפים ג+ד, מסתבר שגם בציור יש גישות שונות כמו שציינתי: אחת זה מהיסוד מה שאני פחות או יותר עושה...השניה היא אימת הדף הלבן, בבחינת הנה תמונה, בתמונה יש פרחים, נוף, שולחן ואזה, תתחילי מהרקע ואח"כ עליהם פרשנות שלך לציור..ויש את התראפיה שזה תבחרי אילו צבעים שמושכים אותך, תבחרי אם להתיז נקודות, לצייר עם הידיים או כל דבר אחר...
בכל מקרה ציור וכתיבה מידע ומקריאה בנושא הם כלים תראפויטים ממדרגה ראשונה כי הם ערוץ ישיר לבפנוכו שלנו תוך הסרת התנגדויות...
לא סתם אומרים, תכתוב יומן, תצייר לי ציור...אפילו לילד קטן ובטח למבוגרים, להלומי קרב או לחולי סרטן...אז למה שאנשים רגילים בריאים ומאושרים לא יפרגנו להם ערוץ ישיר לנשמה???
לגבי מה כל אחד בפנים...המון פעמים שומעים מאנשים "לא ידעתי שאת כזאת....." ובדר"כ זהו גילוי מרעיש לגבי כשרונותייך, יכולותייך וחוכמתך רק כשביום יום זה כל כך עצור שאנשים מופתעים לגלות כשזה פורץ החוצה...
דני יקרה, גם אני אוהבת אותך ומבקשת בכל ליבי שהחום הגדול יעבור, נקיים לנו מפגש ואז אזכה להכיר את שאפתניתי, אשירה, וכולם כולםםםםםםםםםםםםםםםםם
כי מבפנים אנחנו כולנו נשמות תאומות= מדהימות בעיקר וקצת מוותרות לעיתים על כל השאר....
סופשבוע נפלא מכל הלב
נחושתך
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
30/07/2011 06:15
dany
Posts: 19819
|
נחושתי וואו................ צריך לחזור ולקרוא את הפוסט הזה כמה פעמים, הוא כל כך עמוק ונדיר........ הולכת להדפיס אותו.
אז כמה נקודות שנוגעות לי בבטן............. השמנמנה
א. הקשר שלך עם חמך......... גם לי יש קשר חזק מאד עם חמי......... אנחנו חיים ביחד וגם הרבה יותר קרובים בגיל, בס"ה הבדל של 23 שנה.
ב. הכתיבה שלך שאני מוצאת אותה נדירה....... ואני יודעת שגם לי יש את זה אך כפי שכתבת..... הפחד להתמודד עם הבתוכו של הבתוכו לא נותן לי להתקרב לנייר.
ג. נקודת המפגש של הפחד ממי שאני באמת בפנים ומי שאני מציגה כלפי חוץ כל כך מפחידה עד שמתמכרים למשחק ובונים תדמית חיצונית בהתאם למה שמי שהוא אחר בסביבה מצפה שתהיי,
ואילו את בפנים צועקת רוצה לצאת אך יודעת שזה ממש בלתי אפשרי, כי כולם ישתגעו מי פתאם הופיעה.
חבל שלי אין כל כישרון ואפילו לא קטנטן לצייר............ ממש שמץ, אולי סתם שרבוטים וקשקושים שאני אוהבת לשרבט תוך כדי דיבורים בטלפון. אך ממש לא משהו שאפשר לעשות אותו.
אגב גיסתי לומדת עכשיו איזה סוג של ציור בתראפיה שהבנתי שהם בעצם שופכים את עצמם ואת הקרביים על הנייר לא מציירים משהו מוגדר............ אולי דבר כזה היה עוזר לי להשתחרר.
ד. הפחד מכישלון מביא אותי לעוד ועוד ועוד כישלון, ועוד ויתור ועוד דחייה של מה שאפשר לעשות עכשיו למחר ועוד מחר ועוד מחר ושום מחר לא מגיע....... ואני נשארת עם התסכול והכישלון.
אז יקירה פוסט מדהים
וממש הולכת ללמוד אותו כי זאת היתה תגובה ראשונה רק מלקרוא אותו בפעם אחת ובמכה שהוא נתן לי.
אוהבת אותך מאד
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
30/07/2011 04:59
אקורדיאון
Posts: 16382
|
נחושתי יקרה אכן זה מה שנקרא להסתכל ב פנימה בנשמתנו ולכן המסקנות שאיתן סיכמת כל כך נכונות ומצויות בכל אחד מאיתנו.
לא נותר אלא להפנים ולהבין שאכן למרות כל המכשולים אנחנו כאן ועושות לנו.
שבת נפלאה.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
30/07/2011 04:22
tal_f
Posts: 900
|
נחושה , בהצלחה בהתמודדות שלך. הפוסט שלך נכנס לתוך הלב. את צודקת העולם הפנימי שלנו כל כך מורכב. אנו רואים ולומדים על עצמנו דברים חדשים , מזוית חדשה. אני כל כך מבינה את דבריך. אני יכולה להגיד לך שהרצונות שלי הם (עד השנים האחרונות) היו מה שחשבתי שהם צריכים להיות כדי לגרום לאמא שלי ז"ל להיות גאה בי. או מה שאני חשבתי שהיא מצפה ממני להיות. כיום לאט לאט אני מנסה להבין מה באמת אני ומה הם הדברים שלקחתי על עצמי בתת מודע. השנה פגשתי משהי וסיפרתי לה על המחשבות האלו היא אמרה לי שהחיים הם כמו תזמורת . פעם נותנים הכינורות את הטון ,פעם החליל ושאני המנצחת על כולם. אז אין צורך להילחץ או למהר. צריך לנסות לתת לכל כלי את הזמן שלו. פעם הילדים פעם הבעל פעם הקריירה פעם לדאוג למשפחה הקרובה וגם פעם לעצמי !. היא הוסיפה שלא צריך (כמו שאני) לדאוג שמהר עכשיו יהו תשובות לכל השאלות כי לא יהיו. צריך פשוט לחיות ולנצח.
אני בטוחה שכל צמיחה ורגע הבנה כזה מקדם אותך וישאיר אותך על הדרך הנכונה שבה את כעת.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
29/07/2011 23:40
מיכל שרון
Posts: 1318
|
נחושתי היקרה והמרגשת,
אני שוכבת כבר עכשיו במיטה.. עם האייפון, החלטתי רגע לפני השינה להיכנס שוב לפורום.. לראות מי כאן בליל שישי וקראתי אותך ככה, במיטה.. שני הגברים האהובים שלי ישנים לצידי זה מכבר.. וכאילו רק את ואני קיימות ואת מדברת לי ישר לתוך הנשמה!!!
אני כל כך מכירה את המקום הזה, את אימת הדף הלבן.. כל כך מפחדת ממנו...
אין לך מושג איך הקריאה עכשיו, הלילה הזה, אחרי הטיול הלילי בקיבוץ באוויר הצלול והקריר יחסית של הצפון ושיחת נפש עם אמא, איך היא בדיוק סגרה לי פינה עם עצמי.
תודה שהזכרת לי לא לפחד.. בעיקר בחיים אבל גם בדיאטה.
מותר ורצוי להיכשל... מכשלונות אנחנו נהיים רק טובים יותר, רק לומדים עוד על עצמנו ומשפרים ומשתפרים לאין שיעור.
תודה יקירתי, שיהיה לילה מדהים ואני כבר מחכה לחיבוק של יום ראשון שלי (:
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
29/07/2011 23:08
tutit
Posts: 2431
|
איזה פוסט מדהים את מיוחדת כל כך ותודה על השיתוף,
גם אני למדתי ציור פעמיים בילדות ולפני 4 שנים ציור על עץ........זה כיף אבל צריך המון סבלנות וזמן פנוי...........
כל הכבוד שאת מפרגנת לעצמך את זה...............ובמיוחד על השליטה שאת מפגינה באוכל.......3 ארוחות וזהו.........זה מעולה..........ואת תגיעי ככה רחוק...............לאט לאט אבל בטוח.....
אני מקווה שאדבק כי לאחרונה אני נשאבת לפחמימות בערב.......
שיהיה לך המון הצלחה בהמשך ותודה שוב על המוטיבציה שהכנסת לנו דרך הכתיבה המיוחדת שלך.........♥נשיבוקים
tumblr quotes
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
29/07/2011 21:05
נחושה
Posts: 6982
|
היי פורום אהוב, הבטחתי לכם פוסט מכונן אז זה הולך להיות ארוך, נא לקרוא בסבלנות ועם ראש פתוח:
אני לומדת ציור...הכול התחיל מזה שחמי נשאר לבד (חברתו נפטרה) והוא חיפש דרך למלא את הזמן..."אבל את באה איתי...נלמד ביחד לצייר, אנחנו חולקים אותו מזל סרטן, יומיים הבדל +40 שנה....
אוהבת את חמי היקר כמו את אבי ז"ל ועברנו בשל כך המון קילומטראז צפוף ודביק יחד....כעתת אני מלמדת אותו מחשב...באהבה ובסבלנות...טוב נחזור לסיפורינו.
ארבע שנים המורה הספציפי הזה, צייר בעצמו, מנסה לשכנע אותי להשתעשע בצבעים על הבד ולנסות את זה כתראפיה פעם בשבוע אחרי ריצות עם ילדים, עבודה, בעל....פעם בשבוע שעתיים רק אני והיצירתיות שלי. מה לא תירצתי, החוגים של הילדים, השעות, אין לי כוח, יש לי עוד זמן עד שאפתח את התחביבים ו....העיקר לא להתחייב.
אחרי שחמי בא אלי חשבתי שזאת הזדמנות להתעמת עם הפחד הלא מודע שלי מאימת הדף הלבן (פרפקציוניזם טהור) ואולי דרך שבירת המחסום בציור (מהתיכון לא נגעתי), אני אפרוץ את מחסום הכתיבה (שלחתי משהו פעם,בוסר,קיבלתי לא כמו אלף כמוני...ולא ניסיתי יותר)
חמי ישר קיבל פטור והתחיל מצבעי אקריל על בד..."תסתכל ותתחיל לצייר - עד לפה כחול של שמיים, כאן הירוק של השדה ואח"כ יגיעו הבית והחמניות...." אני אתקן ואכוון אותך בהמשך"
אני לא קיבלתי פטור ובחמשת השיעורים הראשונים ציירתי גופים במרחב, קוביה תלת מימדית, כפות ידיים, כפות רגליים ואז הגיע השבר הגדול....בתחילת השיעור האחרון הוא הוציא לי ציור בשחור ולבן של נעל אולסטר עם שרוכים פתוחים ואמר..."תתכבדי, בבקשה...את זוכרת אין מחיקות, את על אי בודד ויש לך רק סוג עיפרון אחד (לא פחם ולא עפרונות רכים יותר), תסתכלי טוב טוב ותתקדמי לאטטטטטטטטטטטטטטט.!!!"
אחרי קפה, אחרי חידוד העפרונות, שיפור העמדה, בהיה באויר...התחלתי איכשהוא...הבעיה לא היתה הנעל הבעיה היתה הקיפולים בבד והשרוכים הפרומים בתוכה, נכנס בחור הזה יוצא מהחור ההוא...
אחרי שהנעל היתה בקווים כלליים הגיע המשבר..."אני רואה רק שרוכים...איזה עצבים, זה לא מסתדר, איך אני יכולה לצייר שרוך מגולגל...."בקיצור מהעצבים לא ראיתי בעיניים ויצאתי החוצה לכמה דקות לנשום אויר...בראש כבר היתה התבוסתניות שעוד פעם זה קורה לי, אני לוקחת הכול אישי כאילו הנעל עושה לי דווקא, ולמה הוא בחר לי כזה ציור, ולמה אני צריכה את זה ו....נשמתי עמוק וחזרתי לציור.
קודם כל כשהתבוננתי בו(בציור) מרחוק הוא היה נראה לי הרבה יותר טוב מאשר מילימטר מהעיניים (פרספקטיבה), דבר שני האשה שציירה לצידי אמרה שגם הם עברו מסלול ייסורים עד שקיבלו ביטחון וידע והועברו לעפרונות צבעוניים ואח"כ למכחולים וצבע....דבר שלישי, החלטתי להתקדם בחלקים שכבר בסדר, להתבונן שוב איזה שרוך נכנס לאיזה חור, לנשום עמוק ולא להילחם בציור אלא לנסות לעזור לשנינו ולהתקדם לאט לאט....
המורה בא ואמר לי - "קודם כל זה יפה יותר ממה שאת חושבת, ואין לך הרבה מה לתקן את פשוט צריכה להתחיל להכהות את ההצללות וכך תראי את הדגשים היכן שצריך והנעל תקבל את הנפחים שלה....אני מרוצה מאוד ואת באמת מתקדמת ורואים שיש לך יותר סבלנות ויותר הסתכלות ממוקדת משיעורים קודמים וזה יופי..."
ואז הוא אמר לי:
"אני אגיד לך מה ההבדל בינכם, בין אלה ששופכים צבע, כמה נגיעות מכחול, כמה אלמנטים, חותמים למטה ומבקשים 5000 $ לציור, לבינך שאת כל כך פרפקציוניסטית שאת מפחדת להתחיל, מפחדת לסיים ובכלל לא מרוצה ממה שעשית אפילו שאם אני אשים את הציור בין ציורים אחרים, יהיו מרוצים מהכשרון שהושקע בו לא פחות מאחרים....? "
"את מפחדת להקיא, לשחרר, לתת את כולך, להוריד התנגדויות, לתת לעצמך צאנס אמיתי להצליח, את מחפשת שלמות, את מחפשת הערכה...והוא לא. אותו צייר נהנה מהציור, נותן את נשמתו ומתאבד על הבד, שוכח מכולם ומביע את רגשותיו, חלומותיו, תהילתו, תסכוליו, הוא מקיא על הבד את כל כולו ללא מעצורים...הוא מצייר למרות שכואב, קשה או שמח לו, הוא יודע שמה שיקדם אותו הם עוד נקודת צבע, עוד משיכת מכחול, עוד נקודת צבע...ופתאום כשהוא מתרחק הוא רואה שהציור מושלם בעיניו וזה מה שחשוב, ובשביל ההשקעה, התוצר המוגמר והסופי הוא מבקש הערכה ותמורה, חותם למטה כי השאיר חותם, השאיר שריטה בעולם הזה ולא משנה מה יקרה איתו (עם הציור), הוא בוחר קנווס(בד ציור חדש) ומתחיל שוב מחדש...ליצור, להתמודד, לפחד, לשמוח.....לעשות!!!"
וזה היה רגע מכונן, כי הבנתי מה למעשה עוצר אותי, בכתיבה, בדיאטה, ביצירה....אני רוצה מהר, אני רוצה הכרה והערכה ושלמות ובדרך שלי, וכמו שאני יודעת ומפחדת לאבד שליטה ולהיכשל, ו...
אני משקיעה ונותנת את נשמתי לאחרים, מכל הלב, בכל הכוח, באהבה גדולה...העיקר כדי לא להתמודד - איתי...
השיעור נגמר, הציור לא היה גמור...אמרתי לו שאני ממשיכה מכאן בתחילת השיעור הבא ומשאירה אותו תלוי ולא מכניסה אותו לתיק ציור. הבנתי שעצם העשיה עוד קו עוד נגיעה להתרחק ולחזור הם שמביאים לסוף הציור, להישג, לחתימה...לכברת הדרך בדרך לציור חדש ולהתמודדות חדשה....כדי להתפתח ולהתקדם, פיזית ונפשית.
תעשו את הקישור למה שאנחנו עוברים בתהליך שלנו....מגיעים קשיים ואנו חוזרים אחורה ונכנעים ומוותרים לעצמנו ולא ממשיכים דרך הקושי ביעילות ובהתמדה כאילו זה לא אישי כאילו זאת משימה שיש לסיים ולהתחיל את המשימה הבאה אחריה וכך הלאה....רק עצם העשיה הקטנה ו"האפורה" היומיומית תביא לעוד 200 גר' ועוד קילו עד שיהיו 30 פחות....צריך פשוט להתמיד, לנשוך שפתיים ולהמשיך הלאה, גם אם לא מושלם, גם אם יורדות הדמעות, גם אם לא מעריכים, מפרגנים, מוחאים לנו כפיים, כי זה מקדם אותנו, זה מפתח אותנו, זה בשבילנו בלבד, ההישג הוא שלנו לגמרי ובאחריותינו לגמרי, והיחידים שיכולים לעשות את המסע הזה הוא רק אנחנו ועכשיו זה הזמן הנכון לעשות זאת...לא הערב, לא מחר, לא אחרי החגים....
שהרי תמיד יהיה קשה, ובלתי צפוי, ומאכזב, ויהיו שני צעשים קדימה, אחד אחורה ושניים בישיבה על הגדר...אבל החזרה אחורה כדי לעשות שוב את כברת הדרך הזאת בפעם המי יודע כמה, מערערת אותנו ויותר פשוט להתחיל מהנקודה שבה נפלנו או התישבנו ואמרנו פוס "שוברים את הכלים ולא משחקים" ולהמשיך עוד מטר קדימה, עוד ארוחה אחת...במודעות מתוך בחירה, מתוך ידיעה שאחרים עשו זאת לפנינו ואנחנו יכולים באמת, כי אנחנו מדהימים...אנחנו רק צריכים רצון, לרצות לא להישבר...לנשום עמוק, ולהמשיך הלאה.
אני בשליטה באוכל, אני רושמת והעיקר אני אוכלת שלוש פעמים ביום ומקווה לטוב ובלי פחמימות מחמש, כל יום מחדש ואני נזכרת בשיעור הזה כל הזמן וחושבת עליו המון ומתחילה באמת להשקיע באני חדשה, אוהבת נחושתכם
edited by נחושה on 7/29/2011
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
|
|