|
על מנת להשתמש בפורום, יש להיות מזוהים במערכת. שם: כינוי, כפי שנרשמת באתר. כנ"ל באשר לסיסמה. מי שלא רשום לאתר, להירשם בדף הבית- בקוביה הוורודה
07/05/2011 21:50
gity1
Posts: 28
|
ריגשת אותי עד דמעות אישה יקרה שלי , אני אוהב אותך
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
07/05/2011 21:44
miribelkin
Administrator
Posts: 3755
|
מיכלי יקרה זה בדיוק התפקיד של הפורום.... אני יושבת עכשיו עובדת על ההרצאה
מלאה חשקים אבל אין כלום בבית.....תיכף אקח פלפל אדום ויהיה כף.... כי גם אריה בספורט, ואני מרגישה שההצלחה בשליטה היא החכמה.תעשי תה צמחים מתוק ומרגיע ותשתי לאט לאט. להתראות מחר במעמד השקילה ותהיי חזקה אהההההה.
אוהבת אותך מירי
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
07/05/2011 21:38
מיכל שרון
Posts: 1318
|
מאיפה להתחיל הא?
היינו בקיבוץ בסופ"ש, יום ראשון שקילה ולכן כמובן נסענו (אחרי יותר מחודשיים) בהבטחה ומחוייבות הדדית לשליטה ואיפוק.
בסה"כ היה בסדר.. לא היו יותר מדי אוייבים והשתדלנו כמה שאפשר לשמור על המסגרת. המכשול הראשון הגיע בדמות סלט פירות עשיר ומפנק בשישי בערב לקינוח וגיתי ואני בגבורה ויתרנו.
אבל מה? על הויתור של שישי בערב צריך לפצות בשבת בצהריים לא? אז נכון זה מותר והיה מדובר רק בקערה לא ממש גדולה אבל כנראה שהסוכר עלה לי למוח והתחיל לאכול שם כל חלקה טובה וכשהגענו הביתה בשעה 16:30 אני התחלתי לחפש מתוק וטעים כמו נרקומנית של סוכר... האמת אחרי חצי שעה כבר ממש נכנסתי לקריז כי אין לי כלום בבית.. החיפושים העלו רק סוכרה לייט נוזלי, שאריות אבקת סוכר נשכחת (מתי קנינו את זה?! ולמה?!) בקיצור לא הרבה לעבוד איתו...
ואז נכנסתי כבר למיני בולמוסון.. קפה ואז חטיף אנרגיה שבכלל לא היה בא לי ונזרק אחרי חצי ביס ואז עוד שאריות סלט עוף שאמא ארזה לי ובסוף בסוף הוצאתי פלפל, חתכתי לרבעים ואכלתי ככה, נטול ואז קצת נרגעתי.
ואז בשעה שש פלוס גיתי אמר שהוא יוצא לחבר לקצת כדורגל.. כמו פעם.. לפני שהיה לנו תומר... והוא עוד לא יצא ואני כבר שוב בקריז חדש... עדיין החשקים לא נרגעו לגמרי וכאילו רק מהידיעה שהלבד בבית תיכף יגיע הם שוב נדלקו בי והפעם בעוצמות הרסניות.. התחלתי לפנטז על אורז.. ככה לבן וחם מהסיר... לפחות כוס אחת (לפני בישול כן?!)...
ואז הגיע המרמור על זה שזה כבר לא כמו פעם.. שגיתי הולך לחבר ואני "תקועה" בבית עם תומר והשדים... נאבקת בעצמי.. לוותר או לא לוותר... והאורז קורץ לי אבל ככה גם השקילה של מחר.. וכבר אני מרגישה זוועה מהמיני בולמוסון, כבר מרגישה שאין ממילא דרך להציל את השקילה מחר.. לא ההליכות, לא ההקפדה, לא הנסיון להישאר בשליטה כל הזמן בקיבוץ... ואני בעצבים פנימיים וכמובן שגיתי יוצא מהבית ואני עם פנים חמוצות... הוא עוד לא הלך ואני כבר באמצע סרט והוא בכלל לא יודע שהתחילה הקרנה...
ואז כאילו אלוהי הדיאטה שמע את כל השדים הפנימיים שלי הוא החליט להכניס את תומר להתקפת בכי לא מוסברת... כמעט שעה של צרחות קורעות לב... ומה לא עשיתי? כלום לא עזר.. האפרוח מסרב להירגע.. ואני תוך כדי נענוע על הידיים ונסיון נואש להרגיע אותו רק חושבת שמצד אחד מענישים אותי מלמעלה על הרהורי הכפירה שלי (בדיאטה כן?) ומצד שני גם מצילים אותי כי מי יכול להכין ולדפוק סיר אורז כשיש כזו התקפה קורעת לב של בכי וחוסר אונים?!
אז עכשיו אחרי הכל, תומר בסוף נרגע ועכשיו הוא סוף סוף נרדם ואני יושבת כאן, אתכם, לא מעיזה לצאת מהחדר ולהיכנס לרדיוס המטבח רבתי.. במיוחד כשאני עוד כל כך נסערת מההתפרצות של תומריקו (כן אני יודעת שזה טפשי אבל אני מלאה רגשות אשם לא ברורים על מה שזה לא יהיה שלא הצלחתי לפענח קודם).
אני עדיין בטירוף, עדיין בא לי לטרוף את כל מה שאין לי בבית ועדיין נורא בא לי לפחות להצליח לעמוד על המקום מחר... אז נכון הכי טעים זה ק"ג פחות... והכי מאכזב שברגע האמת יותר טעים דברים אחרים...
כנראה שעוד חצי שעה - שעה אני ארגע בעצמי וכשגיתי יחזור הביתה הכל ייראה לי יותר קל וטוב, האשמה תשכך, האכזבה תחלוף (כי באמת שהכל היה יכול להיות יותר גרוע) ואני אדע לקחת את כל המאורע הזה בפרופורציה הנכונה... אבל כרגע.. ממש עכשיו גם כשאני כותבת את המשפט הזה אני עדיין נמצאת במקום הזה.. של החשקים, על סף הצוק של השליטה וןאני לגמרי מוכנה לקפוץ ממנו לתהום של אכילה..
אז אני אכתוב עוד שורה.. ועוד אחת.. עד שיירגע לי קצת... אני הולכת לקחת עוד בקבוק מים קרים...
ואז אני ישר חוזרת לקרוא עוד כמה עמודים בפורום.. כי כרגע הכי בטוח לי להיות כאן אתכם..
edited by מיכל שרון on 5/7/2011
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
|
|