09/01/2011 09:07
לביאה
Posts: 402
|
אתחיל מהסוף - התאמצתי כל השבוע, חזרתי לפעילות גופנית, הרגשתי איך אני יורדת במשקל, ממש הרגשתי.
ואז נשקלתי - ושום דבר - ירידה של 100 גרם! כל כך התאכזבתי ולמרות כל מה שאני יודעת ומבינה וקוראת - שוב פעם ברחתי לניחומי סרק מתוקים... פתאום כל האנרגיות החיוביות שהייתי בהן נעלמו, עפו, התאדו. כל התקווה, הביטחון, העוצמה - הכל פשוט נמס.
מחר הילדים חוזרים סוף סוף ללימודים. היה להם חופש של 3 שבועות ועשינו המון דברים ביחד, בהתחשב בעובדה שהרבה חברים נסעו לחופש מחוץ לשנגחאי והחורף כאן קפוא (מקסימום 4 מעלות ביום). והשתדלתי כמיטב יכולתי להיות עסוקה איתם.
וגם העפתי את כל הממתקים והאוייבים. ניקיתי את הארון. השארתי לילדים קופסאת חטיפים שלהם, רחוק ממני, בכלל לא רואה אותה. הייתי כל כך נחושה ובטוחה והכל נעלם עם השקילה האחרונה.
לכאורה להישאר על אותו משקל זה טוב. אבל אצלי זה לא טוב. כי אני עם עודף משקל של מעל 30 ק"ג ואני כל כך מתאמצת ובעבר הייתי רגילה לרדת הרבה יותר עם פחות מאמץ.
וגם הגעתי למצב של צעידה כמעט יומיומית, 45 דקות על מכשיר הליכה, קצב מהיר שמשאיר אותי מזיעה כולי.
אז אחרי שפניתי לדניאלה היקרה (זוכרות שהיה מדור כזה בעיתון?) הבנתי שמה שנשאר לבדוק שוב זה הכמויות. למדוד ולהצמד יותר לכמויות. עוד יותר. וזה החלק הכי קשה לי כי הייתי בטוחה שאני מחוננת, שאני יורדת, שסוף סוף אשבור את מחסום ה-5 הק"ג הראשונים.
ואפילו זמן לכתוב בפורום לא היה לי כי בן זוגי נמצא בארץ וממש ממש קשה לי כאן עם 3 ילדים בחופש ותינוקת בת 8 שבועות - וכנראה שזו הבעיה בעצם, שיוצאת רק בסוף והנה, כתבתי אותה - קשה לי. כלפי חוץ אני פנתרה, אמא אנרגתית, יוזמת, קשובה, מכילה. ובסוף היום, כשאני סחוטה ועייפה ומתגעגעת לבן זוגי האהוב, אני לא מבקשת עזרה, אני אוכלת, ממסכת את הגעגועים והכאב...
אני מתגעגעת לחברות שלי בישראל, מתגעגעת למשפחה, לחום הישראלי וזה יקרה בקרוב, אני רק צריכה עוד קצת אוויר לנשימה.
מרגישה כמו בלון שנגמר בו האוויר.
|