13/04/2013 13:13
חיוך מהלב
Posts: 1125
|
יקרים לי חברי לפורום הנפלא הזה. בכל פעם שאני עומדת דום ביום הזכרון לחללי צהל ופעולות איבה אני חושבת לעצמי. אלוהים בבקשה תעשה שמספר האלמנות/יתומים לא יגדל יותר, שפשוט הרשימה תיסגר כבר לתמיד. וכשקורה משהו אני חשה שהנה אני שוב שם במוראות מלחמת יום הכיפורים חיה בין תקווה ליאוש כי לא ידעתי מה קרה לבעלי הרבה זמן, ואח"כ היה נעדר תקופה ארוכה. הייתי צעירה מאד כמעט 21 אמנם עשיתי דברים רבים עד אז, אבל, משהו בתוכי אמר לי שנכון, אני נשארתי לבדי, אבל כשאוכל, כשהאבל יסתיים (אצלי בלב) אשתדל ואמצא לי חיים חדשים ואחרים. לי לקח בערך 3 + שנים לחשוב אחרת, אבל דעו לכם אצל רבות מהאלמנות זה לא קרה מעולם כי הן לא נתנו לעצמן מקום חדש לפתוח את הלב למישהו אחר. ותמיד קשה לי המעבר בין היום הנורא הזה, והיום לאחריו שבו השמחה בלב על כך שיש לנו מדינה, צבא חזק והמון אנשים טובים שמגינים על ביתינו במלוא מובן המילה.... צריך רק לחפש אותם ולדעת שהם נמצאים שם כל הזמן - 24/7. ילדי שנולדו תודה לאל מבעלי היקר שמלווה אותי כבר 37 שנים, מכבדים את עברי מאד מאד ולמרות ש"אין להם קשר" למה שקרה לי, הולכים מאז שהם ילדים רכים לבית הקברות לקברו של בעלי הראשון, קובי אשבל ז"ל שנהרג במלחמת יום הכיפורים בחוה הסינית והיה רק בן 24.
אז זהו השנה שוב אעמוד בצפירה ואתפלל שזהו הרשימה אצל האלוהים נסגרה כבר ולא יהיו עוד קרבנות של רוצחים שרוצים לכלותינו, שלא יהיו עוד קרבנות של חיילים שנופלים בקרב ומקווה שאתם כולכם באותה תפילה ואולי הכוח הזה, של כולנו יחד יעשה משהו, אולי איזה נס... ולא יהיו עוד שיתווספו לרשימה הכבדה הזו. אבל היום שבת, אני צועדת לי חושבת רק אופטימי ושולחת לכולכם אהבתי הרבה. בעיקר שליטה על האוכל והוא לא בי.
--
hs
|