26/03/2013 19:21
toly
Posts: 898
|
פורום יקר
קהל אורחים נכבד
לפני שנה העלתי פה סיפור פרי עטי לכבוד החג
מצאתי לנכון להעלותו שוב כהוקרה לאדם יקר שבזכותו התחלתי לכתוב
שהיה כותב מדהים בעצמו ואיננו עימנו לצערי וסיפור זה תמיד גרם לו לחייך חיוך שובב וענק
מקווה שתיהנו ותחייכו כל ימי החג
פסח של דג
"אבא אבא, בוא בוא תראה יש פה דג מלוח במים" צרחתי בהתרגשות ותדהמה,
"לא יכול להיות חמודה. בים הזה אין דגים אלא רק אבנים ויתושים מציקים", צחק אבי תוך כדי שהוא מתהפך מתנוחת הנירוונה שלו לחצי ישיבה בתוך המים השמנוניים והמלוחים של הבריכה הענקית והשטוחה,כמו מצה שמורה - ים המלח,
אותו ים, אשר בתור ילדה שנאתי לרבוץ במימיו,כי המים מאוד צרבו לי ושרפו לי שם אתם יודעים בין התחתונים...
"אבל אני אומרת לך אבאל'ה, יש שם דג", התעקשתי בטון של מפקדת גייסות האוויר והיבשה של גן ריבה לבני ה-5, תוך כדי עמידה מתריסה במים הרדודים וביד מורה לכיוון הדג
"הנה תראה, הוא אפילו קופץ ראש ועושה סלטות באוויר".
"טוב" הנהן אבי בראשו, התיישר לידי עמידה והחל לפסוע לעברי בתוך המים כדי לראות במו עיניו על מה מתעקשת "הג'נג'ית" שלו...
היה זה תקופת פסח ערב ליל הסדר,שעת בין הערביים,עת אפשר קצת לנשום מעט אויר קריר של מדבר, ,בעוד טמפרטורת המים לוהטת כמו סאונה חמה ורטובה, והשמש הולכת ונעלמת מאחורי ההרים,
אנו עוד רגע נשב בקרוון של משה ונערוך סדר פסח כהלכתו,ואני אדגמן בפני כולם את שמלתי החדשה שנקנתה לפני יומיים בעיר לרגל המאורע.
פעמיים בשנה באופן קבוע, היו יורדים הוריי יחד עם הפיצק'ה שלהם
אנוכי, ועוד מספר חברים ל"קרוונים של משה",
באותה תקופה היו מעט מלונות באזור. ואבי אשר העדיף להסתובב כמו טרזן עם בגד ים רוב היום בחופשתו, על פני חליפה מחוייטת ועניבה חונקת לצווארו, תמיד דרבן ושיכנע את השאר כולל את הפולנייה שלו, שעדיף להיות בקרוון ובטבע,כך אפשר לאכול בנחת, לרבוץ בים ובמים ללא הפוגה,ולשחק רמי ופוקר בקלפים מתי שרוצים.
רק דבר אחד עיצבן והטריד אותו ואותי עוד יותר-מכת הברחשים והיתושים.
"אבא למה כל הזמן אליי הם נטפלים ונורא עוקצים "?
יבבתי לאבי ולאימי תוך כדי שאני מורחת בפעם המליון ושתיים את האנטי יתוש ואת קרם האלוורה להרגיע את האזורים המגורים מעקיצות
"כי הם אוהבים בלונדיניות כמוך עם נמשים מתוקים ואף של סוכר", גיחך אבי תוך כדי שהוא מניף אותי מעלה בזרועותיו הגדולות השריריות, ומניח אותי על כתפיו.
"תוריד אותי, אימאל'ה" צעקתי מרוב הפתעה,אבל אחרי מספר שניות התמקמתי בנחת על כתפיו ואז החל מסע "יציאת מצרים" שלנו על החוף.
"את רואה שם מתוקה?,האורות שם רחוק אלו הם שכנינו הירדנים
וגם הם עומדים כנראה ללכת לאכול ארוחת ערב..
"אז למה שלא יבואו לאכול איתנו לליל סדר? הרי יש לנו מספיק טון של קניידל'ך וגפילטע פיש שאימא הכינה", שאלתי בתמיהה ותמימות של זאטוטה בת 5 .
"אה הם שכנים אבל לא ממש חברים שלנו" השיב אבי בביטול "וחוץ מזה דתם שונה משלנו, ומנהגיהם שונים".
"אז מה". המשכתי לשאול בטון סקרני:"אתה חושב שהם לא ישמחו להצטרף אלינו בליל סדר ולטעום את הגפילטע והחרוסת עם המצה שלנו?ומחר בבוקר נכבד אותם במצה בריין עם סירופ מייפל"? (שאני עד היום בגילי המופלג משוגעת על המעדן הזה אך לא נוגעת)..
"הרי כתוב בהגדה שכולנו הלילה מסובין וזהו חג של יציאה מעבדות לחירות נכון אבא"? והמשכתי בטון של מלומדת: " כך לימדה אותנו ריבה הגננת לפני שיצאנו לחופשה".
אבי העביר יד מלטפת על ראשי עטור שתי צמות בלונדיניות שהשתלשלו ממרומי מושבי על כתפיו, שתק לרגע והשיב בקול חרישי:
"הלוואי והדברים והמציאות היו כל כך פשוטים כפי שאת רואה אותם ילדתי ".
הייתה זו שנת 1969, עדיין המדינה הייתה באופוריה של גיבורים וחזקים ממלחמת ששת הימים, ובמיוחד פה בסדום השלווה עם המים השמנוניים והמלוחים יחד עם היתושים המעצבנים שלא מטריד אותם כלל המלח הרב מסביב , והדגיג השחור שמצאתי לי קרוב לחוף.
"אבא אולי נתפוס אותו ונשים אותו בצנצנת עם מים עד שנגיע בחזרה לתל אביב"?
שוב צחק אבי והשיב:"לפני רגע את דיברת על חופש חירות ואחווה עם שכנינו הערבים, וכבר את רוצה לכלוא את המסכן הזה שהשד יודע איך החזיק פה מעמד בים הזה שאין בו כלל יצורים חיים"?
"נו טוב,גרדתי את ידי השמאלית העקוצה,
"אתה צודק,מגיע גם לו חופש ומנוחה,אולי בכלל ברח מהוריו ואחיותיו, והגיע לנפוש כאן יחד איתנו?"
"אבל מה הוא יאכל? המשכתי בדאגה? אולי ניתן לו קצת חזרת ומצה"?
"אל תדאגי חמודה". השיב איש הכרכרה שלי, "אם החזיק מעמד עד עכשיו,אז סביר להניח שגם מחר נמצא אותו פה במים הרדודים".
ואכן למחרת בבוקר לאחר כל הקושיות. יין התירוש ומצה בריין המדהים שאימא טיגנה והעבירה לי ראשונה לטעימה עם הררי מייפל, צעדתי עם אבי לכיוון החוף הסמוך לקרוונים, והפלא ופלא החבר החדש שלי שחה שם בתוך המים ושוב הפגין אקרובאטיקה מרשימה שלא הייתה מביישת שום אתלט אולימפי בר קיימא.
כך בילינו אני עם רגליים טבולות בלבד במים,והוא יותר עמוק במים הרדודים מספר ימים,ואף המצאתי לו שם- "פסח",
ונראה על פניו שחברי פסח אהב את משחקי החוף שלנו:אני תופסת אותו וזורקת אותו שוב למים עד שמרוב התלהבות שלי ושלו הוא פער את פיו והעניק לי "ביס" בזרת שלי.
לשמע הצווחות והיללות שלי,שכנראה הגיעו גם עד שכנינו בצד השני,
נזעקו שני הוריי לבדוק מיד את גודל האסון
מייד שלפה הדוקטור מוורשה את תיק העזרה הראשונה
שמה יוד שצרב לי יותר ממי ים המלח, וחבשה את הזרת,תוך כדי הוראות פיקוד עליון לאבי בשפת הצופן הסודית ביניהם: "חולרה יאסנה הדג הזה, לך ותהרוג אותו,אני לא צריכה בעיות וצרות נוספות כעת שאנו בחופשה".
לא עזרו תחנוניי ובקשותיי בין בכי למשנהו:"בבקשה אבא אל תהרוג אותו,הוא לא אשם,הוא סתם דג מלוח מסכן ובודד בים, והוא חבר שלי...בבקשה תשחרר אותו ".
וכאן עמד אבי בפני דילמה מאוד מורכבת וסבוכה:"האם להישמע להוראות "הרמטכלית" הבוגרת לה הוא נשוי כבר עידן שנים, או להיענות לתחנוני נסיכתו בת ה 5 המביטה בו בעינים בוכיות וממיסות לב (שלרוב התרגיל הזה עובד על אבות עם בנות בגיל הזה), וממלמלת בקול חרישי:"בבקשה אבאל'ה שלח אותו לחופשי"....
עד היום אינני יודעת מה בדיוק ארע,רק אני זוכרת שתוך מספר דקות חברי "פסח" נעלם (אולי מרוב הרעש וההמולה שנוצרה סביבו),
אני התהלכתי בשתיקה רועמת חצי יום,מול המבוגרים, ואפילו סרבתי להצעה נוספת ומפתה מאימי למצה בריין מיוחד עבורי
וגם היתושים כבר לא הטרידו אותי כאילו חשו שהיום לא כדאי להתעסק איתי.
למחרת בבוקר עת עמדנו לעזוב את גן העדן שלנו, קרב אלי אבי ולחש לי באוזני| " מתוקה שלי,סליחה,אבל לא הרגתי לך את "פסח|", הוא כרגע בצנצנת,ושנגיע הביתה נצרף אותו לאקווריום בסלון."
כל כך הייתי מאושרת שכל זמן הנסיעה החזקתי את פסח בצנצנת צמוד אלי, מתחת לשמיכה שפרסו לי מאחור במכונית לשינה.
וכך פסח ואנוכי ישנו יחד במהלך החזרה הבייתה,ואיך שנפתחה הדלת
רצתי לאקווריום הענק שלנו ושיחררתי אותו לחופשי במים המתוקים עם שאר חבריי הדגים.
וכל פסח הייתי מסתכלת עליו על חברי האמיץ שגדל ותפח בסביבתו החדשה,ושרה לו לפני נסיעתי לחופשה מלוחה:
"עבדים היינו עבדים,עתה בני חורין. בני חורין...
פסח שמח כשר ומלא חופש וחירות
כל אחד והחירות שלו......
|