|
על מנת להשתמש בפורום, יש להיות מזוהים במערכת. שם: כינוי, כפי שנרשמת באתר. כנ"ל באשר לסיסמה. מי שלא רשום לאתר, להירשם בדף הבית- בקוביה הוורודה
14/03/2013 15:04
חיוך מהלב
Posts: 1125
|
להיות בשליטה - כמה מפחיד לא להיות בשליטה, חלילה לאבד שליטה או לא לדעת מה הולך לקרות. אך אלה החיים. מסגרת האורח חיים בריא, (כך אני קוראת למסגרת שבה מירי המורה שלי) היא הרבה יותר מכך. כשאני מייצבת את עמוד השדרה הפנימי שלי ובמיוחד בנושא האכילה (עקב אכילס שלי כל החיים), אני מרגישה טוב מאד, מרגישה שאני יכולה לשלוט לפחות בדבר אחד. לצערי אין לי שליטה על מה שקורה בחיים, או כל מיני דברים אחרים, לפחות כאן אני השליטה והמחליטה. לפעמים אני שוכחת את זה... כמה חבל. אבל כשאני מרגישה טוב עם עצמי אני אומרת לעצמי, אם אני בוטחת בעצמי (גם אם יש נפילה כלשהי) בנושא כל כך קרדינלי שאחזור לתלם שאמשיך עד ליעד שלי וגם אמשיך לשמור כי לי אין ברירה - אז את אותו החוזק והבטחון עלי להעביר גם לשטחי חיים אחרים, במידת האפשר. הרבה כוח אני שואבת מהבטחון הפנימי שלי שאני בדרך הנכונה וכמה הרבה שנים לא יכולתי לשמור על השגי וכמה הרבה פעמים הפסדתי והעליתי שוב במשקל? אתם בטח לא יודעים. אבל היום ממרום גילי ואולי נסיוני אבל יותר מכך, עם ההצלחה שלי הגיע גם הבטחון בעצמי והידיעה שאני אעשה כל מאמץ לשמור על השגים בשטח זה ולמה? כי לי אין ברירה גם בריאותית וגם מכל זוית אחרת. זה מה שמחזק אותי הלואי שיכולתי לקחת את הבטחון הזה גם לשטחים אחרים, אני מאד משתדלת והאמינו לי זה עבודה על בסיס יום יומי וכדאי מאד. אני מקווה שאתם מבינים על מה אני מדברת בעצם וההחלטה הפנימית שלי היא לשמור ולהמשיך בדרך... זו המשנייה שלי ואני שמחה לחלוק עימכם. יום נפלא לכולכם
--
hs
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
14/03/2013 14:27
רבקה
Posts: 8411
|
מיכלי, הכותרת בהחלט יכולה להיות אני, אתה והוא - כולנו.
כן, הצלחת לגעת בנו מהבטן ללב כל אחת ואחד.
כולנו זכינו להיות במסגרת נפלאה ובראשה יקירתינו מירי שלנו.
כל משפט בפוסט אני יכולה לומר - גם אני.
נשיקות לנועה'לה שמבקשת את ליטרת החלב בטוח ברגע של רעב.
אצלה בטוח עדין לא השתבש המנגנון ח ח ח
בהצלחה לך ולכולנו. ♥♥♥
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
14/03/2013 13:55
דובונית אכפת לי
Posts: 4630
|
בהצלחה ובטוחה שאת בדרך לתק' טובות יותר
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
14/03/2013 08:51
דרך המלך
Posts: 5707
|
מיכלי
בהחלט הפוסט נוגע גם בי ובטוחה שגם בכולם... אני גם חייבת להיות בשליטה כל הזמן וזה מפחיד מלחיץ וזה התמסרות טוטלית ונקווה שנצליח במרוץ החיים...
מזלנו שאנחנו בענין הדיאטה במסגרת
יום נפלא
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
14/03/2013 07:52
נחושה
Posts: 6982
|
מיכלי יקרה,
השם של הפוסט הוא חשיבה בוגרת....אחריות מתחיל ב א' (אני).
פוסט מכונן ועמוק וכפי שדני הוסיפה, בהחלט מגיע לך לעזוב את העוד מאותו דבר ולהגיע למחוזות חדשים.
בדיוק כמו ילדון קטן שמנסה לרדת מהכסא או מהספה ושולח רגל מגששת למרות שהוא יודע שהרצפה שם אבל תחושת המרחק, הפחד להרפות מהכסא וההתעקשות לעשות זאת לבד מבלבלים אותו.
אנחנו יכולים, ברגע שמקבלים החלטה בוגרת אנחנו עושים ומצליחים רק שאז הילד שבנו מפגין חוסר סיפוק, ביקורת, שיפוטיות מוגזמת, ריגשי, מגיע לי, או ש או ש, אם כבר אז כבר והורס לנו כל חלקה טובה.
אוכל זה אוכל, אנחנו ניזונים ממנו, המשימה הפרדה ריגשית זה מזה, שמירה על כמויות, אכילה מסודרת ונכונה והתמדה בתירגול הזה.
בהצלחה יקירה, לכולנו♥
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
14/03/2013 05:49
dany
Posts: 19819
|
גם אני לאחרונה מהרהרת כל הזמן במילה התמסרות אבל עד הסוף, כמה זה מפחיד. להתמסר ללא פחד, ללא רתיעה. מיכלי אני "קצת" יותר מבוגרת ועדיין חולת שליטה עד כדי כך שמשלמת את המחיר על אי האפשרות להתמסר עד הסוף. להתמסר ולהאמין.
לתכנית, ליעד, לבטוח שאפשר עוד פעם לעשות זאת .
בהצלחה חמודה כי מגיע לך וגם לי
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
14/03/2013 05:02
אקורדיאון
Posts: 16381
|
תודה מיכלי על הפוסט שנוגע בכל אחד מאיתנו.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
13/03/2013 23:08
קרולין
Posts: 6651
|
מיכל יקרה ומרגשת
את מצליחה לגעת בכולנו עם יכולת הכתיבה והשיתוף שלך
מזל גדול שאנחנו עם מירי ובמסגרת שעושה לכולנו רק טוב
אנחנו מאלה שרצים למרחקים ארוכים....
שיהיה לך לכם רק טוב
לילה טוב
קרולין
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
13/03/2013 22:44
miribelkin
Administrator
Posts: 3755
|
מיכלי יקרה הפוסט שלך מרגש אמיתי וחכם....תודה רבה
על השיתוף, כל אחד יכול למצא בו את עצמו...לכן אני אומרת
תמיד שקל יותר במסגרת....מודעות זה כח, ויחד זאת תקווה גדולה.
אין פחד, יש תירגול והצלחות קטנות בדרך.ואני איתך
איתכם לאורך כל הדרך. אוהבת מאד ולילה טוב מירי
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
13/03/2013 22:01
מטפס הרים
Posts: 1533
|
יפה. מאוד יפה. מעניין. מאוד מעניין. מעורר מחשבה . מעמיקה מאוד. תודה. רבה.
edited by מטפס הרים on 3/13/2013
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
13/03/2013 18:54
מיכל שרון
Posts: 1318
|
אין לי שם לפוסט הזה.. הוא מתהווה כבר כמה ימים.. אבל עדיין לא מצאתי לו כותרת.. אז בוא נשאיר אותו ככה.. בלי כותרת...
מין פוסט כזה של תהיות ומחשבות.. מין כזה פוסט שנכתב מהבטן, בלי יד מכוונת.. מהרגש לגמרי.. כולו אמוציונלי..
יש תקופות כאלה בחיים שאנחנו נכנסים עם עצמנו לפלונטר כזה..
אם זה יעדים שהצבנו לעצמנו ולא עמדנו בהם, אם זה משימות שחשנו חובה לבצע ולא התבצעו, אם זה ציפיות שבנינו על אחרים או שהיו לנו מעצמנו ואנחנו חשים כלפיהם אכזבה וכשלון כי הן לא התממשו..
ולמה פלונטר? כי זה הכל יציר כפינו.. זה אנחנו אלה שהגדרנו הגדרות ותחמנו גבולות ויעדים ומשימות ושוב.. הציפיות האלה!!!
ובתקופות האלה שאיכשהו תמיד מגיעות סביב ימים כאלה של שינוי דרמטי בחיים, של חגים או ימי הולדת או אירועים משפחתיים חשובים וגדולים אנחנו נורא מושפעים מסיכום הביניים שתמיד אנחנו עורכים לעצמנו בראש..
מה כבר השגתי עד כאן, מה לא הספקתי, במה נכשלתי, מה יכולתי יותר.. לרוב החשיבה היא שלילית.. בסימן הכאה על חטא..
ובתקופות האלה כשאנחנו כבר בתוך הפלונטר, בסחרחרת הפנימית הזאת של אשמה וכעס ואכזבה והתמקדות בשלילי ובתמונה הכי קטנה שישנה אנחנו נוטים לשכוח שיש תמונה גדולה יותר..
אנחנו נוטים לשכוח את הפרופורציות האמיתיות שיש סביבנו שאמורות לתת לחיים שלנו ולמה שעובר עלינו פרספקטיבה שפויה יותר, אמיתית יותר ונכונה יותר.
עוד משהו ששמתי אליו לב הוא שכשאנחנו נכנסים למין תקופות של "ערפל מעל העיר", קודרות ואפלות כאלו מבחינה פנימית אנחנו נוטים לשכוח הרבה דברים..
שוכחים להקשיב לאינטואיציות שלנו, מפקפקים בעצמנו לאורך כל הדרך.. שוכחים את הלקחים שכבר למדנו בעבר, מניחים לניסיון שצברנו ונותנים לעצמנו לקבל שוב מכות שכבר קיבלנו..
אנחנו שוכחים שלפעמים הזמן הוא הרופא הכי טוב ופשוט צריך לתת לו לעשות את שלו, שאין מה לדחוק בו..
אנחנו שוכחים איך לבקש עזרה..
בשבוע האחרון אישה אחת יקרה שבקושי מכירה אותי, שהבליחה בחיי לכמה אפיזודות קצרות הצילה אותי מעצמי..
הזכירה לי שאני יודעת להיות אמא, שאני אישה עם אינטאיציות חזקות ונכונות, הציעה לי עזרה והגישה לי אותה בשתי ידיים..
עכשיו זה לא מובן מאליו בתקופות כאלה שניתן לאנשים לעזור לנו, זה לא מובן מאליו שנרצה לשתף אחרים בקושי שלנו, שניאות לקלף מעלינו את המסיכות של ה"בסדר"..
זה לא מובן מאליו שנסכים למישהו אחר לראות אותנו בחולשתנו ונכיר במקום הזה שלנו..
עכשיו עבור כולנו כאן, בלי קשר לחיים שלנו ולמשפחות שלנו ולסיפור החיים קורע הלב שכל אחד מאיתנו יודע לספר ולצבוע בגוונים הנכונים שמתאימים לו, עבור כולנו כאן השומן שלנו ובעיית ההשמנה שלנו הם כמו עוד נוכחות שאנחנו חיים איתה איתנו..
מפרידים אותם מעצמנו ומתייחסים אליהם בגוף שלישי.. כאילו הם לא חלק אינטגרלי מאיתנו..
מאנישים אותם ובכך מאפשרים לעצמנו להתייחס אליהם כאל ילד סורר, חיצוני לנו.. כזה ששיחרר לנו את היד בתוך קהל עמוס אנשים והלך לאיבוד.. כזה ששכח לעמוד במקום כשזה קורה ורק נאבד עוד יותר בהמון..
יוצרים כלפיהם ציפיות מטורפות ותמיד מתוך כוונה טובה לדרבן את עצמנו לפעול לגביהם.. ותמיד בסוף הציפיות האלה חוזרות לבעוט לנו בתחת.. ואף פעם לא לומדים!
אז זה הזמן להודות כבר שאנחנו צריכים עזרה לא?
זה הזמן להיות מוכנים באמת לקבל אותה! לא בכאילו, לא ליד, לא אולי ולא בערך.. פשוט להתמסר לגמרי..
להרפות מהכל ולהודות שאנחנו קטנים וחלשים מול האוכל, מול השומן ובעיית ההשמנה שלנו.. שהם הביריון ההוא מבית הספר שתמיד התחמקנו ממנו ואנחנו צריכים שיעזרו לנו להתייצב מולם כבר!
מירי היא העזרה הזאת, המסגרת שיצרנו לעצמנו - בחוגים, בפורום, מול מירי, עם עצמנו..
והגיע הזמן שנודה שאנחנו זקוקים לה ונסכים לקבל אותה באמת..
אז פסח מתקרב.. זה הזמן הזה בשנה שאנחנו שוב נכנסים לפלונטר הזה..
נכנסים לכוננות לקראתו, מצפים מעצמנו לירידות, חולמים על החולצה בתוך המכנסיים בערב החג.. או על השמלה הצמודה שאולי השנה לא תיראה כמו פארסה עלינו..
וממש שנייה לפני שהוא נכנס, אנחנו מסתכלים במספרים שהמשקל הראה ומירי רשמה ורוחנו נופלת..
ואז מתחיל הכאוס סביבו.. פתאום ההתרגשות הופכת לבאסה.. פתאום הציפיות הופכות להאשמה עצמית..
ואנחנו נכנסים למקום הזה של הרחמים העצמיים, של הדיכוי העצמי הכי נוראי שיש.. מקטינים את עצמנו (אבל אף פעם לא פיזית, רק רוחנית ונפשית וריגשית), מזלזים בעצמנו...
מירי בהרצאה ביום שני בבוקר שיתפה אותנו בסיפור של חניכה אחת פלונית אלמונית עבורי לחלוטין..
ואחרי שכל ההרצאה אני יושבת ומקשיבה ונהנית מהאלמנטים הקומיים כרגיל, נזכרת בחומר ששכחתי כבר, מאפסנת לי טיפים להמשך השבוע.. פתאום הסיפור הזה זעזע אותי וטלטל אותי עמוקות..
בשנייה הייתי על סף בכי (לא שזה קשה איתי עם כל ההורמונים האלה שלי) וכאילו קיבלתי סטירה מצלצלת מהרחמים העצמיים שלי...
אז החג הזה אני לא מוכנה להיכנס לפלונטר הריטואלי שלי..
אני חודש בדיוק אחרי הלידה של נועה.. לקח לי שבועיים בדיוק לרדת את כל ה-8 ק"ג שעליתי במהלכו, החלפתי חזרה את הקידמות שעלתה לפני כמה חודשים ואני כבר שבועיים על המקום.
לא הצלחתי לברוח מהקרבה לאזור הקידומת, כבר שבועיים שאני על המקום.. לא יורדת, אבל גם לא עולה.
החג הזה אני לא הולכת להכות את עצמי..
לא הולכת להתייסר מול המראה..
אני מי שאני, אני מקבלת את זה שאני אוהבת לאכול, מקבלת את זה שאוכל אצלי הוא דבר מאוד ריגשי, מקבלת את זה שאני עדיין מוצאת בו מקור לנחמה ועידוד ופורקן, שעדיין לא מצאתי לו תחליף במצבים הריגשיים האלה למרות שאני מנסה בכל מאודי, מקבלת את זה שאני בתהליך.. מקבלת את זה שלגוף שלי יש את הקצב שלו..
החג הזה אני הולכת לכל ההרצאות, לשקילה רגע לפני, כי כל אלו הם בקשת העזרה שלי.. כי לבד אני לא יכולה, כי לבד אני יודעת שכבר לא הצליח לי..
אני מוכנה לגמרי להתמסר למירי.. להמשיך להשתדל כל שבוע להשתפר במשהו קטן, לעשות שינוי ולו המינורי ביותר.. כי ככה אני באופן אקטיבי מקבלת את העזרה שמוצעת לי, ככה אני מבטיחה את הקיום העתידי שלי כאישה רזה יותר.. מקובלת יותר על עצמי..
ובנימה מהורהרת זו.. נועה קמה והיא דורשת בתוקף את ליטרת החלב שלה.. אז ביי..
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
|
|