|
על מנת להשתמש בפורום, יש להיות מזוהים במערכת. שם: כינוי, כפי שנרשמת באתר. כנ"ל באשר לסיסמה. מי שלא רשום לאתר, להירשם בדף הבית- בקוביה הוורודה
15/12/2012 19:32
קסם
Posts: 140
|
היי חיוך ראשית אני בטוחה שאת אמא טובה מקסימה ורגישה מאוד אני בטוחה שאת עושה הכול על מנת שלילדייך יהיה טוב את לא מושלמת כמו כולנו וגם ילדייך לא אני הייתי נותנת לזעם לעבור מזמינה את הבן לבית קפה ומקשיבה לו זה בטח לא לענין שהוא התפרץ עלייך אך אני בטוחה שהוא במצוקה אוליי הוא לא רוצה עיצה אוליי הוא רוצה שרק תקשיבי אני לא מכירה את טיב היחסים ביניכם לא מכירה אותך או אתו באופן אישי אבל יכולה לומר שנראה לי שלכול ילד וילדה יש כעס כלפי ההורים לגבי נושא אחד לפחות הכול טוב עד אותו הרגע שיש משבר והכי קל לכעוס ולהוציא את הכעס כלפי ההורים מניסיון של בת ושל אמא אוליי את קצת צריכה לשחרר הילדים שלך הם לא את ולא צריכים לחיות את החיים שלך ככה זה בחיים לפעמים עדיף לתת מרחב לדעתי מעל גיל 25 לא צריך לחפור את כול זה אני אומרת ולא יודעת מה באמת היה ביניכם קחי את מה שאת רוצה מדבריי תיצרי לך קצת עיסוקים ללא ילדייך תשתחררי מהפחד את לא הורייך והם לא את יקירה אוהבת קסם
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
15/12/2012 16:11
dany
Posts: 19819
|
חיוך יקרה שני הקטעים המובאים כאן הם לא שלי הם של אשה מקסימה ומיוחדת ששמה הוא ד"ר דינה אייזן המנהלת את [font=arial, sans-serif]חברת "[/font]סינפסות[font=arial, sans-serif]" שהוקמה במטרה לתת כלים מעשיים ליישום עקרונות הבריאות האופטימית. בריאות אופטימית זו בריאות שהיא תולדה של מחשבה נכונה ובעיקר של היכולת שלי לשמוח.[/font]
[font=arial, sans-serif]יש לה אתר נפלא באינטרנט תיכנסי אליו ותמצאי בו המון אהבה ושקט. וכמו כן המון המון תשובות לשאלות שונות. [/font]
[font=arial, sans-serif]לי עדיין לדאבוני הרב אין תשובות לכאבים חודרי לב שגורמים לנו אנשים אהובים ביותר, שהרי מאלו שאינם אהובים אנחנו לא נפגעים. אבל מנסה ללמד את עצמי את הדרך השונה. [/font]
[font=arial, sans-serif]מקווה שקצת שקט יבוא לנשמתך הפצועה.[/font]
[font=arial]לפני שנים, זה החזון שכתבתי לעצמי. בזמנו הוא נראה לי גרנדיוזי ומאיים – ומה אם יהיה לי מצב רוח רע? או שיקרה משהו עצוב ואני אשקע במרה שחורה? ואז ראיתי עם הזמן שאין שום סתירה באמת. אני קמה כמו כולם לפעמים על צד שמאל וצער העולם רובץ על כתפיי. ואז אני נזכרת בחזון ויודעת שיש לי עדיין בחירה מה לעשות ביום החדש שקיבלתי מתנה. מתנה נדיבה של עולם שלם פרוש לפניי. והעולם אמנם נראה לי הבוקר עצוב והוא בהחלט יכול לוותר על מצב הרוח השפוף שלי. אבל הוא בטח לא יכול לוותר על כל גרם של שמחה שאני יכולה לתרום לו. ואז אני בוחרת. כי ברירת המחדל היא להיכנע לכוח הכובד, לחרדה ולפחד מכל מה שקורה מסביב. היכולת להתעלות מבלי להתעלם ולהוסיף שמחה לקיום היא החלטה מודעת, ביטוי של הרצון האישי להיטיב. והחלטות, זה מה שמניע את העולם. והחלטות [/font]טובות[font=arial], ניתן ללמוד.[/font]
[font=arial]עשוי מהסתברויות ואפשרויות אינסופיות. כדי שאפשרות תקבל מימד גשמי, עלי לבחור בה מכולן. כל יום, על הבוקר, נפתח השוק מחדש והסוחרים מציעים אלפי פיתויים צבעוניים, פריטים נדירים וגם גרוטאות ישנות – אני יכולה לעבור בין הדוכנים ולבחור מה אני רוצה להיום. שמלה פרחונית וקלילה, נעלי התעמלות משומשות, זוגיות מנומנמת או אהבה חסרת שיפוט, חיזוק ידידות חדשה, גילוי חלק חבוי בתוכי, ארון תרופות חדש. הכול אפשרי והכול ממתין להחלטתי.[/font]
[font=arial]בפיזיקה הקוואנטית, אין מי שיכול להגיד מה נכון ומה לא נכון. כל האפשרויות קיימות וכולן שוות. אני יכולה לבחור יום אחרי יום בכעס, בטינה ופגיעות והסוחרים תמיד יזדרזו לספק לי את הסחורה. ואני גם יכולה לבחור כל יום מחדש בשמחה, באהבה ובחמלה וגם אותן השוק יעניק לי ביד רחבה. הכול על המדף, מחכה שאבחר בו. בפיזיקה הישנה, אין הרבה בחירה. אם פגעו בי, נפגעתי. אם אכלו לי, יש לי פחות אוכל. אם נתנו לי, קיבלתי. אם שכחו אותי, אני לא שוכחת ולא סולחת. בפיזיקה החדשה, יש עוד אפשרויות. אם פגעו בי, סלחתי. אם אכלו לי, בתיאבון. אם נתנו לי, אני יכולה לתת הלאה. אם שכחו אותי, תודה לאל, יש לי קצת מנוחה. [/font]
[font=arial]חירויות רבות קיבלנו בשנים האחרונות – החופש להינשא למי שבחרנו, לחיות איפה שאנחנו רוצים, לעבוד במה שקרוב לליבנו. אבל חירות חדשה וטרייה הופיעה לאחרונה והיא יקרה מכולן - החופש לבחור במחשבות שלנו, ברגשות שלנו, ברצון להיטיב עם עצמנו ועם העולם.[/font]
[font=arial]
[/font]
[font=arial]
[/font]
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
15/12/2012 11:53
מטפס הרים
Posts: 1533
|
הי חיוך. להיות הורה זו בחירה והיא בחירה שמשנה לגמרי את מסלול החיים. האחריות, הדאגות, ההכרה שיש בעולם בני אדם שיצאו ממך עצמך והם בבת עיניך, ההכרה והרצון שיהיה להם רק טוב... וגם ההבנה העמוקה שהם בסופו של דבר אנשים פרטיים, ולעיתים מאוד שונים מאיתנו.. דבר שאיתו אני מתמודד בימים אלו... כי לא כל מה שנראה לי נכון יכול להיחשב בעיני בני כנכון .. אנחנו כל כך דומים וכל כך שונים כמו ששר שלומי שבת... אז אני יכול רק להציע: את עושה את מיטב יכולותייך ואת נותנת המון מעצמך. ואת לא יכולה לחיות את חייו כי הוא מי שהוא... יש בך המון חיוך תמיד, ואת מביאה עימך תמיד זוית מאוד אופטימית ובוגרת לדיונים, פשוט תסתכלי על זה כך. על חצי הכוס המלאה. ובשום מצב, אל תתני לאוכל להיות לך לארץ מיקלט כי את השגת היישג ענק ולא מחרבים כזה הישג!!! לא!!!!! תמשיכי, תצעדי, תטפחי את הישגך ותהיי בריאה ותמיד עם החיוך בלב.
edited by מטפס הרים on 12/15/2012
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
15/12/2012 08:54
חיוך מהלב
Posts: 1125
|
בבוקר שבת הקסומה הזו, דוקא לי אין שיר בלב. למה? כששני בני התבגרו הם לא היו "בלתי נסבלים בעליל". תמיד שמחתי על כך, אמרתי לעצמי כמה ברת מזל אנכי. זה לא טבעי כי בגיל הזה כולם באים בטענות להורים, ובצורה בוטה. אבל דוקא אתמול זה הגיע מבני הצעיר שהוא כבר בן 26.5 ואיש מבוגר. לפתע משום מקום, ניסיתי לדבר איתו על משהו, בשקט והוא התפרץ ואמר לי מילים שפגעו בי ממש במקומות הכי רגישים בלב. זה אפילו יושב אצלי על חרדות שיש לי תמיד. ואני מה לעשות? כל עולמי זו המשפחה הקטנה שלי, כי אין לי הורים כבר, לא אחים/אחיות ולא אפילו בני דודים בארץ. לכן אני באמת באמת שומרת מכל משמר על המשפחה שיצרתי והנכדים כמובן של בני הבכור. בקיצור הייתי בסערת רגשות קשה ביותר. זה משפיע על גופי מיידית וכאבים בכל כולו. מעבר לכך, הרגשתי שממש אבל ממש לא מגיע לי. הנה מה שלא היה בגיל ההתבגרות מופיע עכשיו? וכן, אכלתי. אכלתי גם כדי לשחרר מעט את הלחץ הנפשי, (לא תרוץ).. והצלחתי בכ"ז לישון תודה לאל. אבל קמתי כואבת נפשית ופיסית הבוקר. איני יודעת כיצד אתמודד עם האוכל היום. אני מתפללת ומקווה שהשפיות תחזור אלי למרות מצב רוחי הירוד במיוחד. אני כבר לא יכולה להתחייב... אני מקווה שיהיה לי כוח לצאת לצעדה כי אני רואה בכך תרופה ממשית גופנית וכן נפשית ואני חייבת את זה לעצמי, אבל החלטתי שאני דואגת לעצמי זה הדבר החשוב ביותר. בני הבכור רואה את הדברים אחרת אך לא מבין מה קורה בפנים בלב פנימה. הוא חכם ובעל אינטיליגנציה רגשית גבוהה ביותר.
מי מכם שחווה דברים דומים אשמח לשמוע על ההתמודדות. זה לא פשוט בכלל כי באמת מה שאמר לי לא רק פוגע במיוחד אלא ממש "יושב" על חרדות קיומיות שלי... מתוקף היותי בת יחידה וגם כך הרבה שנים הייתי שם בחרדות שמא אשאר חס ושלום יום אחד בודדה בעולם הזה.... לא משנה כמה הבנים שלי יש להם ערכים אנושיים ומוסריים מאד גבוהים, כשזה מגיע לאמא אפשר את הכל לומר.?? האם אפשר כך לפצוע את הנפש? וזה מזכיר לי סיפור. אוניברסלי.
היה היה ילד שהיה פוגעני וציני. היה פוגע בהוריו ובחבריו ובבני משפחתו. וכך אביו ראה כיצד הילד גדל להיות ציני, וממש קשה עם כל מי שפגש בחייו. לאחר שהילד התבגר הוא הבין עד כמה הסב צער וכאב לכל הסובבים אותו. "איך אוכל לכפר על מעשי שאל הנער את אביו??? תראה אמר לו אביו. במשך כל השנים בהם התנהגת בצורה פוגענית ומכאיבה אני עשיתי דבר מסויים. על כל פגיעה שפגעת בבני משפחתי ובי, לקחתי לוח ותקעתי בו מסמרים. מה באמת שאל הנער? כן ענה האב. תראה. הנער היה המום מהלוח הגדול וממספר המסמרים התקועים בו. מה האם הייתי כל כך פוגעני ומסב כאב? איך איך אוכל לכפר על מעשי שאל הנער. ענה לו האב. עכשיו על מנת שתכפר על מעשיך עליך לעשות מעשה טוב וממקום של הלב, לכל אותם אנשים בהם פגעת ואז על כל מעשה שכזה תוכל להוציא מסמר אחד אחרי כל מעשה טוב. שמח הנער מאד. ולאורך תקופה ארוכה חשב כל הזמן כיצד יוכל לעשות מעשה טוב לסובבים אותו. ועל כל מעשה שעשה ושימח אותו וגרם לו אושר הלך אל הלוח והוציא מסמר מן הלוח. לאט לאט היו מספ המסמרים התקועים בלוח פחותים יותר ויותר עד שהוציא בעזרת מעשים טובים את כל המסמרים. אתה רואה אבא? הנה אני אדם טוב ושיפרתי את דרכי וכל המסמרים הוצאו ממקומם. עכשיו יהיה הכל אחרת נכון? בני הסתכל היטב בלוח. מה אתה רואה? אני רואה אבא שאין מסמרים יותר. ומה עוד אתה רואה בני? אני רואה חורים. ובכן עלי לומר לך. נכון שאתה עשית מעשים טובים וכיפרת על כל אותם מעשים רעים שעשית. אבל החורים שנותרו בלוח הם פצעים בליבותיהם של האנשים בהם פגעת. והם ישארו שם לעולם כי הפציעה בנפשם גדולה יותר מכל פצע אחר, ולרפא אותם אי אפשרי כי נשאר שם חור בליבותיהם.
אשמח לשמוע דעתכם וכיצד אתם הייתם נוהגים. אני שמחה ללמוד משהו כל יום בחיי... מקווה שיהיה לכם אחלה יום בעולם
--
hs
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
|
|