|
על מנת להשתמש בפורום, יש להיות מזוהים במערכת. שם: כינוי, כפי שנרשמת באתר. כנ"ל באשר לסיסמה. מי שלא רשום לאתר, להירשם בדף הבית- בקוביה הוורודה
13/11/2012 11:55
dany
Posts: 19819
|
כפי שלא עלית אותם בכמה שבועות הירידה הנפלאה ואולי הנוראה של עשרות קילוגרמים בכמה שבועות היא לא נורמלית גם פיזית ויותר נפשית. בן האדם צריך להתרגל, להפנים , להכיר את עצמו, לשנות עם התהליך.
אתן לך דוגמא מעצמי, לפני כמה עשרות שנים שהייתי בת 28 היה לי לרדת 35 קילוגרמים, ועשיתי זאת עם רצח בעיניים, הלכתי לשומרי משקל בשביל המסגרת, פעילות גופנית מבוקר עד ערב בין עבודה, ארבעה ילדים, הייתי קמה בחמש וחצי בבוקר והולכת לשחות, ואחר כך צעדות, אין לי מושג איך הצלחתי לעשות זאת..... אבל ירדתי בחמישה חודשים את כל המסה הזאת, נראיתי כמו דוגמנית, ממש אני לא צוחקת מספר 38 היה גדול עלי ואני לא נמוכה. ועכשיו הפואנטה. אני הולכת לי לתומי במרכז בו אני עובדת וחוצה את הכביש מול החנויות, מול חלונות הראווה, מרימה את הראש ומסתכלת ונבהלת מי זאת שם שמשתקפת בחלון הראווה, נשבעת לך לא הכרתי את עצמי. זה היה כייף להיות כל כך צנומה, אבל נפשית בכלל לא הייתי מוכנה למקום הזה, אי אפשר לעשות תהליך כזה בצורה כל כך דרמטית, ולכן גם התוצאה היא שבסופו של יום............. עולים ובגדול!!!!!!
החברה האלו שאת עוקבת אחריהם בסדרה האמריקאית אלו כבר שידורים חוזרים של עונות שהיו, וחלקם כבר עלו במשקל....... מעט מאד נשארים כל כך רזים כמו בסיום התכנית, גם אלו שכביכול נשארים רזים עולים ולא יכולים לשמור על המשקל הדקיק שהגיעו אליו. את יודעת מעבר לזה שהם עוברים לאחר מכן גם ניתוחים בכדי להסיר את עודפי העור הנוראיים שנשארים עליהם.
אני מכירה באופן אישי בחורה שירדה מעל 50 קילו לא בניתוח אלא בתכנית, והיא בחורה קטנה, ולאחר מכן עשתה כמה וכמה ניתוחים על מנת לעצב את הגוף, שינתה את אורח חייה והיום היא כל כולה בספורט ואימונים והפכה את זה לדרך חיים אמיתית.
כך שחמודה שלי , הדרך שלנו כאן היא הדרך הנכונה דרך החיים האמיתית, אי אפשר להתנתק מהחיים, וצריך ללמוד לעשות את השינוי תוך כדי מהלך החיים כולו.
החלום הרטוב של כולנו הוא ללכת לישון שמנים ולקום רזים. אבל זה עדיין רק חלום.
בהצלחה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/11/2012 17:30
נחושה
Posts: 6982
|
מטפס הרים כתב:
מבין , מכיר.. אך מאחר וככל הנראה כל מה שכתבת כאן על הרצון להיעלם למחתרת לאיזה חודש וחצי ואז לחזור אחרי הרזיה מדהימה... כנראה שזה יישאר בגדר של רצון או שאיפה לא ממומשת... אז אני מציע לעצמי ולכולנו פשוט להכיר בעובדה- אנחנו כאן. זה קצב חיינו. ועם זה ננצח. כמובן שמותר ואפילו כדאי לחלום, חלום הוא אבי המציאות העתידית לא אחת, אבל לצד החלום צריך לקבל החלטה שמורידים את המישקל לאט, ברוגע מקסימלי אבל מורידים. ומבינים שזה יבוא רק עם נתאמץ בשביל זה, ממש נעבוד ונשקיע. מותר לנו לחלום אבל צריך להתנהל בפיקחון. מסביב יהום הסער, ואנחנו מכינים אוכל לילדים, ויש לחלקנו אוייבים בבית ואוייבי על מחוץ לבית, ולחצים בעבודה, וזוגיות שרוצים לשמר ולטפח, והורים מזדקנים, וכל מיני אלף ואחת רעשים שלא נותנים לנו רגע אחד של שקט- מסביב ממש סערת חיים, יהום הסער- ואנחנו, חולמים על המחר אבל נמנעים ושולטים היום.
edited by מטפס הרים on 11/11/2012
יפה כתבת, מסכימה בהחלט...לחלום על להתנתק לא ריאלי ובוודאי לא בימינו אנו אלא אם כן את מכריזה "שלום אני נוסעת...." ולכל דבר כאמור יש מחיר. עשרות קילוגרמים יכולים לרדת רק בתהליך ארוך ומתמשך, בתהליך של הפנמה, של שינוי, של להעלות את עצמך בסדר העדיפויות של הרשימה היומיומית ולא של בום טראח. אני חושבת שחלק מהעניין של להפריד רגשות טובים ותסכולים מאוכל זה להיות פעילים ומאושרים ועסוקים בתחומים/בתחביבים שממלאים אותנו אושר ושמחה.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/11/2012 17:23
מטפס הרים
Posts: 1533
|
מבין , מכיר.. אך מאחר וככל הנראה כל מה שכתבת כאן על הרצון להיעלם למחתרת לאיזה חודש וחצי ואז לחזור אחרי הרזיה מדהימה... כנראה שזה יישאר בגדר של רצון או שאיפה לא ממומשת... אז אני מציע לעצמי ולכולנו פשוט להכיר בעובדה- אנחנו כאן. זה קצב חיינו. ועם זה ננצח. כמובן שמותר ואפילו כדאי לחלום, חלום הוא אבי המציאות העתידית לא אחת, אבל לצד החלום צריך לקבל החלטה שמורידים את המישקל לאט, ברוגע מקסימלי אבל מורידים. ומבינים שזה יבוא רק עם נתאמץ בשביל זה, ממש נעבוד ונשקיע. מותר לנו לחלום אבל צריך להתנהל בפיקחון. מסביב יהום הסער, ואנחנו מכינים אוכל לילדים, ויש לחלקנו אוייבים בבית ואוייבי על מחוץ לבית, ולחצים בעבודה, וזוגיות שרוצים לשמר ולטפח, והורים מזדקנים, וכל מיני אלף ואחת רעשים שלא נותנים לנו רגע אחד של שקט- מסביב ממש סערת חיים, יהום הסער- ואנחנו, חולמים על המחר אבל נמנעים ושולטים היום.
edited by מטפס הרים on 11/11/2012
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/11/2012 17:03
שח
Posts: 169
|
כמובן שמדברת על התוכנית האמריקאית, כי זו שהייתה פה אצלנו בארץ עם ציפי שביט הייתה פשוט אממ.... מזעזעת!
(מביישת ולא ברמה בכלל, אם כבר מנסים לחקות ריאליטי מצויין מחו"ל שידאגו לעשות זאת על הצד הטוב ביותר, בלי לחסוך בעלויות הפקה נראות לעין...)
בכל אופן, אני צופה באדיקות, מאוד אוהבת את התוכנית, אפשר ללמוד ממנה המון על עצמנו ועל השמנדמודים באשר הם (למרות ששם אין שמנדמודים, כולם אוביסים בטירוף,
מדובר שם על אנשים ששוקלים מעל 150 קילו, שהם ממש עם רגל אחת בקבר בחיי, עם מחלות מפה עד ללונדון, תרבות האכילה שם היא מזעזעת, כשאני מרגישה שאני "טורפת"
פרוסת עוגה או מיני מתוקים/מלוחים, הם ברמות גועל של 3 צ'יזבורגרים ללאנצ' ומלא פיצות ומטוגנים שנכנסים לפה של בנאדם אחד, בכמויות שיכולתי להאכיל את כל הבניין שלי....)
ANYWAY אני מוצאת את עצמי יושבת וחושבת....
היום היה פרק אחד לפני סיום התחרות, נותרו 4 מתמודדים שהצליחו להעפיל לגמר, הראו לכל מתמודד את עצמו, מתחילת דרכו, לפני 4 חודשים, ממש 16 שבועות אחורה
של מסע מדהים איפה התחילו והיכן הם היום, בריאותית, נפשית וכמובן פיזית... מצד אחד - צודקים יהיו אלו שיגידו כי אין זו חוכמה לרזות במסגרת כזו שכן היא מנוטרלת פיתויים ומכשולים,
יש חדר כושר ומאמנים צמודים שזמינים להם 24 שעות, הם יורדים 5-7 קילו בשבוע ולא מהרעבה חלילה, אלא מתזונה בריאה ומאוזנת ביחד עם שתייה מרובה וחדר כושר צמוד,
הם אוכלים 2000 קלוריות ביום ושורפים 6000!! מלמדים אותם שם איך להכין אוכל בריא, על מה לסתכל בתוויות המוצר ואיך להתמיד גם בבית, והם לא מתעסקים בכלום חוץ מבעצמם ובתהליך
ההרזייה שלהם, כייף להם, אפילו שאלו לא ממש החיים האמיתיים... זה נכון, אבל פה מגיע ה-אבל!!
אם אני הייתי יכולה, ולו לחודש אחד, להתנתק מהכל ולהשקיע בי ורק בי, יכולתי להצליח בדיוק כמוהם! ומה רע להתנתק מהעולם ולהשקיע רק בעצמך כמה שבועות מתוך חיים שלמים??
לצאת מסבב ההשמנה המטורף הזה שחצי מדינה נמצאת בו (שלא לדבר על חצי עולם) ולחזור ל"עולם האמיתי" בריאים, חטובים ומחוזקים! ואז, גם אם ברגעי שבירה או שמחה,
עצב או שמחה (שתמיד יש לנו בשפע מתוקף היותנו יהודים) עולים 2-3 קילו, יודעים את השיטה ומה מותר ומה אסור, יודעים לעשות את הקאט ולעלות על מסלול ההליכה, זה הרבה יותר קל
מה גם שאתה רחוק עשרות קילוגרמים מהמשקל המקורי שלך, להתאפס ולרדת, כבר יש לך את כל הכלים איך ומתי....
קשה ואפילו קשה מאוד, להוריד 30 קילו בעצמי... אפילו שאני זו שהעלתי אותם, לגמרי בעצמי... קשה כי הם לא עלו בבת אחת, אלא לאט ובטוח, לאורך שנים, נדבקים אליי בקטנה,
כמעט בלי משים עד שהצטברו למימדים בהם כבר אינני יכולה לסבול את עצמי, לא אוהבת את איך שהבגדים נראים עליי, לא בא לי ללכת לקנות בגדים ולא בא לי לצאת עם חברות לבית קפה,
אין ספק שהתסכול הוא גדול כאשר אתה נמצא בעודף משקל כל כך גדול וקשה מאוד להוריד אותם בתוך מסגרת שהיא חיינו, מסגרת של בית, לימודים, זוגיות, עבודה, משפחה,
בין כל אלו וטרדות היוםיום הנוספות (לדוגמת הטילים שמשוגרים אלינו מהבוקר...) אז יוצא שאתה, פשוט אתה לעצמך, נדחף איפשהו הצידה, מפנה מקום ל"דברים החשובים באמת",
הדאגה האינסופית לכלכלת המשפחה, לתחזוק הזוגיות, לשמירה על הילדים ובטחונם, הרי אי אפשר לצעוק לעולם "קאט" אני רוצה לעצור את הרכבת, תנו לי לרדת!!!
רוצה מאוד לצעוק, אבל יודעת שזה לא אפשרי, רוצה לרדת למחתרת לכמה שבועות, "לעשות את מירי בלקין בשקט" , לדאוג לעצמי ובשקט, בלי שיפריעו לי ובלי שאני אפריע,
לאכול רק דברים בריאים ומזינים, "להתפנק" בחדר כושר ובקריעת תחת עם מדריכה צמודה, ולא לראות אף אחד, אף אחד בעיניים, רק תמונה שלי מודבקת על המראה למולי,
כשהייתי יפה וחתיכה כמו שבעלי התאהב בי... והיום אני עדיין יפה (חמוד, הוא אומר שאפילו יותר..) אבל חתיכה זה כבר נראה כמו חלום באספמיה....
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
|
|