|
על מנת להשתמש בפורום, יש להיות מזוהים במערכת. שם: כינוי, כפי שנרשמת באתר. כנ"ל באשר לסיסמה. מי שלא רשום לאתר, להירשם בדף הבית- בקוביה הוורודה
25/10/2012 21:26
מטפס הרים
Posts: 1533
|
אייריס כתב:
ערב טוב טפסני.
כולי במתח. מה קורה עם המשך הסיפור?
בסבבה. בקרוב מאוד. האמת היא שההמשך יושב לי במוח כבר שבוע.. אבל צריך למצוא את הזמן.. מוזה יש ברוך השם.. שמח שהסיפור נגע בך. להתראות.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
25/10/2012 20:29
אייריס
Posts: 3744
|
ערב טוב טפסני.
כולי במתח. מה קורה עם המשך הסיפור?
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
25/10/2012 13:43
אייריס
Posts: 3744
|
ושוב אחרי קריאה נוספת כולי דמעות. אלוהים ישמור מחכה להמשךךךךך
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
25/10/2012 13:35
אייריס
Posts: 3744
|
כשרון אמיתי. אין מילים. סיפור יפהפה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
25/10/2012 11:46
dany
Posts: 19819
|
מתחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
מטפס הרים כתב:
תודה חברים. שמח שקראתם. נילי , כך עולה מהסיפור עד כה , ניצחה ילדות מאוד מעוותת סביב עיניין ההשמנה, והנה יש לנילי, זכות שנישלחה אליה מכוחות עליונים, להושטי יד לתמרי ולהוציא גם אותה סדוקה פחות מילדות עקומה שכזו... האם זה יקרה? האם תהפוך נילי למלאך מושיע לתמרי ? האם בכלל אפשר לצאת ממצבים קשים שכאלו??
האם באמת נילי התגברה על צלחות הפירה והררי הקציצות שהציפו את ילדותה השמנה והדחוייה? האם דנה תבקש סליחה כה מאוחרת מנילי על פציעת הנפש שפצעה אותה ביסודי, או שדנה נשארה דנה, ואולי היא גם פוצעת את נפש ביתה שלה, תמרי? המשך יבוא, להתראות.
edited by מטפס הרים on 10/25/2012
edited by מטפס הרים on 10/25/2012
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
25/10/2012 11:05
מטפס הרים
Posts: 1533
|
תודה חברים. שמח שקראתם. נילי , כך עולה מהסיפור עד כה , ניצחה ילדות מאוד מעוותת סביב עיניין ההשמנה, והנה יש לנילי, זכות שנישלחה אליה מכוחות עליונים, להושטי יד לתמרי ולהוציא גם אותה סדוקה פחות מילדות עקומה שכזו... האם זה יקרה? האם תהפוך נילי למלאך מושיע לתמרי ? האם בכלל אפשר לצאת ממצבים קשים שכאלו??
האם באמת נילי התגברה על צלחות הפירה והררי הקציצות שהציפו את ילדותה השמנה והדחוייה? האם דנה תבקש סליחה כה מאוחרת מנילי על פציעת הנפש שפצעה אותה ביסודי, או שדנה נשארה דנה, ואולי היא גם פוצעת את נפש ביתה שלה, תמרי? המשך יבוא, להתראות.
edited by מטפס הרים on 10/25/2012
edited by מטפס הרים on 10/25/2012
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
25/10/2012 09:58
נחושה
Posts: 6982
|
הבעה מעולה ומרגשתתתתתתתתת וכתיבה...אין מילים....
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
25/10/2012 05:52
dany
Posts: 19819
|
חחחחחחחחחחחחחח
שח כתב:
וווואוו...
נותרתי ספיצ'לס.... (וזה מאוווווווד נדיר אצלי)
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
25/10/2012 00:24
EFF
Posts: 6409
|
איזה פוסט מעניין ומרגש..האמת שקראתי במהירות (מאוחר ) מחר אני אדפיס ואקרא בעיון..כבר סקרנית לקרוא שוב. תודה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/10/2012 23:26
gity1
Posts: 28
|
סיפור מרגש
כתיבה מעולה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/10/2012 23:11
שח
Posts: 169
|
וווואוו...
נותרתי ספיצ'לס.... (וזה מאוווווווד נדיר אצלי)
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/10/2012 22:45
נחושה
Posts: 6982
|
1103 כתב:
מטפס יקר
כתבתי לך פעם ואחזור שנית עד כמה אני נפעמת מהפוסטים המקסימים,והמענינים שאתה מעלה כאן בפורום.
כל פוסט שווה זהב,הפורום עלה כיתה מאז שהיצטרפת אלינו,אינני רוצה להמעיט בערך חברותי המוכשרות שרמת
כתיבתם איכותית ומאגרת ואינה נופלת במאום משלך..
נילי
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/10/2012 22:29
1103
Posts: 5022
|
מטפס יקר
כתבתי לך פעם ואחזור שנית עד כמה אני נפעמת מהפוסטים המקסימים,והמענינים שאתה מעלה כאן בפורום.
כל פוסט שווה זהב,הפורום עלה כיתה מאז שהיצטרפת אלינו,אינני רוצה להמעיט בערך חברותי המוכשרות שרמת
כתיבתם איכותית ומאגרת ואינה נופלת במאום משלך..
נילי
--
וסרהולץ
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/10/2012 20:56
נוק
Posts: 9
|
מטפס הרים יקר...
כול הכבוד.... פשוט כתוב נפלא ונכנס עמוק לקרביים.
שיהיה המשך ערב נעים ובבקשה המשך לכתוב , זו הנאה צרופה!!!
ממני ,נועה .
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/10/2012 18:34
נחושה
Posts: 6982
|
מוכשר ומחונן כבר אמרנו?!
חזרתי כרגע מהליכה וכולי מים, אקרא שנית להתעמק בערב או מחר...מכל סיפור לומדים, מכל דוגמא של מירי ומהפורום המשובח שלנו....
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/10/2012 17:33
מטפס הרים
Posts: 1533
|
אשירה כתב:
תודה לך, מטפס יקר, אתה מעשיר את הפורום שלנו.
זהו סיפור עצוב אשר משולבים בו גם תקווה וגם מוסר השכל.
צריך לזכור כשאנו במקום טוב, לא לשכוח את האחר, כי לא לעולם חוסן.
סוף הסיפור מצמרר, סגירת מעגל לנילי עם הרבה תקווה לתמרי.
ודנה? היא הייתה אז ילדה אך האם זה הצדיק את התנהגותה? ברור שלא, וכנראה לא היו בסביבתה כאלה שיסבירו לה ויחנכו אותה.
התמזל מזלה של תמרי שנימרוד לא הצליח בעינייני החווה, התמזל גם מזלה של נילי שחזרה לאהבתה הישנה, ההוראה, ולהזדמנות לסגור מעגל.
אני מחכה להמשך הסיפור.........................................
אשירה יקרה. תודה. חשבתי שזה יהיה עוד סיפורון קצרצר אחד מיני.. אני חושב שאמשיך אותו בקרוב מאוד ואשלח לפורום. להתראות
edited by מטפס הרים on 10/24/2012
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/10/2012 16:57
מטפס הרים
Posts: 1533
|
dany כתב:
תודה עם המון כאב.
את ההשראה לרשום את הסיפור קיבלתי מהרצאה של מירי, מירי סיפרה על אמא שדיברה בצורה קשה ואפילו פוגעת לביתה שנשקלה ועלתה במשקל.. הסיפור הזה הותיר בי רושם עז..וגם כאב...
edited by מטפס הרים on 10/24/2012
|
|
+1
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/10/2012 16:29
dany
Posts: 19819
|
תודה עם המון כאב.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/10/2012 16:06
אשירה
Posts: 4292
|
תודה לך, מטפס יקר, אתה מעשיר את הפורום שלנו.
זהו סיפור עצוב אשר משולבים בו גם תקווה וגם מוסר השכל.
צריך לזכור כשאנו במקום טוב, לא לשכוח את האחר, כי לא לעולם חוסן.
סוף הסיפור מצמרר, סגירת מעגל לנילי עם הרבה תקווה לתמרי.
ודנה? היא הייתה אז ילדה אך האם זה הצדיק את התנהגותה? ברור שלא, וכנראה לא היו בסביבתה כאלה שיסבירו לה ויחנכו אותה.
התמזל מזלה של תמרי שנימרוד לא הצליח בעינייני החווה, התמזל גם מזלה של נילי שחזרה לאהבתה הישנה, ההוראה, ולהזדמנות לסגור מעגל.
אני מחכה להמשך הסיפור.........................................
--
אשירה
|
|
+1
• קישור קבוע (Permalink)
|
24/10/2012 13:13
מטפס הרים
Posts: 1533
|
נילי נשמה נשימה עמוקה, יישרה את חצאיתה, החליקה על קמטים נעלמים ,סידרה את צוארון חולצתה המחוייטת והביטה אל דלת הכיתה. .הצלצול הקפיץ אותה לרגע. עיר חדשה, בית ספר חדש, כיתה חדשה, אחרי עשור היא חוזרת להוראה, ללמד בכיתה ה3.
היא הברישה בשתי ידיה את שיערה הגלי הבהיר שהשתפל אל מעבר לכתפיה. אישה יפה בת 35, חטובה, לבושה בהידור אך באיפוק.
עשר שנים. עשר נשים מאז הלכה אחר נימרוד בעלה, להגשים את חלומו , להיות חקלאי בערבה. עזבו את העיר גדולה זוג צעיר והיום הם משפחה עם ים בת השבע וחוף בן הארבע.. עשר שנים בערבה. בארץ לבנה תמיד וחריבה כולה. "אם תלך לשטויות האלה, אני מודיע לך, אתה יוצא מהירושה שלי " צרח אביו ניסים בר -גל, באותו ערב כשנמרוד הודיע. " אני לא רוצה להיות בעסקים האלה, אתה לא מבין?" אמר נמרוד. " אני הולך להקים חווה חקלאית בערבה. זה החלום שלי ואני אגשים אותו."
זה היה שוק עצום לניסים, בעל קבוצת הענק " בר- גל לנדל"ן" , אחד מעשירי ישראל בכל קנה מידה. נימרוד היה הבן היחיד שנשיאר עימו בעסק, אחרי שעופר עזב את הארץ אל קצה עולם, לניו זילנד, בעקבות אהבתו למקומית. נימרוד היה המוציא והמביא של העסק, בוגר בית הספר למינהל עסקים של הארוורד, מוכשר כשד, ניסים ראה אותו לוקח את הפיקוד.
"אתה עוד תחזור על ארבע" סינן ניסים. והם עזבו לערבה, ונתק מוחלט , שבר טואלי בין האב לבנו, נוצר. רק כשנולדה ים התחיל מעטה הקרח להיסדק. בתחילה הגיעה לבקר רק ראומה , אימו של נימרוד, אך לבסוף הגיע גם ניסים.
עשר שנים. החלום לא הגשים עצמו. החווה לא עברה בשום שלב מהפסדים לרווחים , חובות הלכו ותפחו והגיעו לרמות מסוכנות ומפחידות, "אני כשלון " אמר נימרוד. "אני נכשל והורס לך את החיים"
"אתה לא נכשל, כי יש לך אותי. " אמרה לו.
באותו שבת הגיעו ניסים וראומה לבקר. בארוחת הערב על הדק הסגלגל שבנה נימרוד,ותחת שמיים כתומים משקיעה שהסתבכה בענני קצף לבנים, אמר ניסים: "אני יודע שאתם לא מצליחים כאן. אני מבין שזה לא הלך. נימרוד, תחזרו הביתה, אלינו. תחזור לנהל את העסק. אני קונה לכם דירה ענקית במיגדל הכי יקר בתל אביב, סוגר את כל החובות שלכם כאם במושב ובכלל, בואו הביתה"
"לפחות לא תצטרכי לעבוד כל כך קשה " אמר לה נימרוד באותו הלילה. "עכשיו נחזור להיות עשירים מאוד, את מבינה שאם אני חוזר אנחנו משנים את הפאזה של החיים שלנו ב180 מעלות. את מבינה שיש כאן עסק של מחזור של קרוב ל900 מליון דולר בשנה עם לפחות עשרים וחמישה אולי שלושים אחוזי רווח?"
"אני מבינה." היא אמרה. אבל גם לפני 13 שניה כשהכרתי אוןתך וידעתי מי אתה , לא בזה התאהבתי. אתה מסוגל לחזור לעסקים? אתה רוצה את זה?"
"אני לא יודע" אמר ונשם נשימה עמוקה עמוקה, מכרבל את נילי בין כתפיו.. "אני יודע שזה נכון ואני הולך על זה"
אני בעיקר מבינה שאני רוצה לחזור להוראה" אמרה בשקט, מחכה לתגובה לא ברורה שלא איחרה להגיע..
נימרוד הביט בה במבט של "השתגעת"?
" כן, אתה לא צריך להגיד, אני שומעת אותך גם בלי שתדבר. " אמרה. "לא השתגעתי, אני מאוד רוצה לחזור ללמד, אני רוצה את זה" ...
היא התנערה קלות מגל הזכרונות.. העלתה חיוך קל על פניה וניכנסה לכיתה, זקופה ותמירה.
העבירה מבטה על הילדים שהיו ישובים בזוגות זוגות. היא הציגה עצמה ואמרה: "עכשיו אקרא את השמות, ואני מבקשת שכדי שתעזרו לי לזכור ומהר את כל השמות, כל אחד יגיד ליד שמו גם שם של חיה שהוא אוהב במיוחד, אולי היה רוצה להיות כמוה, ואני נילי והייתי רוצה להיות נחליאלי, אני מאוד אוהבת את הסתיו""
רן- נמר, יעל- ארנבת, רון הבת- טווס, רון הבן-נחש.. ואז הגיעה לתמרי: היא ראתה מולה את פניה של תמרי שהרימה ידה ואמרה: זו אני. ילדה עם פנים עגולות מאוד, לחיים כסופגניות, עיניים שקועות שכמעט ולא נראו מרוב גביני שומן שכיסה את ארובותיהן ,אך היא הבחינה בשני יהלומים ירוקןם מנצנצים, שתי צמות חומות ושני סרטים כחולים.
"תמרי ,את צריכה לבחור בפרה" אמר אורן- גמל מירכתי הכיתה. "בטח פרה, כי את לא מפסיקה לאכול, כל היום זוללת , כבר אין לך מקום ברפת" אמר עומר-שועל, הכיתה התפוצצה מצחוק, הילדים השתוללו ,מחזיקים את ביטניהם מרוב צחוק.. נילי הביטה , נידהמת ונבוכה, בתמרי. היא לא ראתה עצב , היא ראתה השלמה. כמו כיבשה דחוייה שהולכת לשחיטה ישבה שם תמרי השמנה. לא ענתה ללועגים, רק השפילה פנים והורידה את יהלומי עיניה אל השולחן.
"מספיק, ומייד" הרימה נילי את קולה. " אני לא מוכנה בשום פנים ואופן שבכיתה שלנו יהיו בדיחות מהסוג הזה. זה לא מצחיק שיש אדם אחד שיש לו עודף משקל או בעיה אחרת. אני ממש בהלם שזו הפתיחה שלה אני זוכה." הכיתה נירגעה לאיטה והביטה בנילי. "אני רוצה לדבר איתכם, אמרה נילי לעומר ואורן. עוד היום. אבל עכשיו תבקשו ומייד סליחה מתמרי"
שקט השתרר בכיתה. "סליחה" אמר אורן.." סליחה , אמר עומר. ושניהם נראו כמו שקפאם השד והכריח אותם באקדח צמוד לרקתם לבקש את הסליחה חסרת החמלה הזו...
נילי חילקה את הפתקים לאסיפת ההורים הראשונה.
ושןב הצלצול..הילדים קמו ובהמולת רגליים סואנת ןקןלות רמים ושואגים יצאו מהכיתה. נילי נישארה לשבת והביטה בתמרי שלא יצאה להפסקה.
היא ניגשה אל הילדה. הפנים הגדולות והנפוחות שהיו אדמדמות מטיבען היו כעת ממש אדומות, עם גוון של בורדו בהן.. היא ליטפה את ראשה של תמרי ואמרה לה:" אני מבינה אותך. ואני מבטיחה ש"
"מה את מבינה." קטעה אותה תמרי, וקמה בכבדות נוראית מהשולחן, מותחת את חולצתה על פני הכרס שבצבצה. " את כזו חתיכה ויפה, מה את בכלל מבינה"
ותמרי מיהרה לצאת.
חכי רגע, בואי ואספר לך למה אני כל כולי איתך, רצתה נילי לומר, אך משהו פנימי עמוק ולא ברור מנע מבעדה לדבר. ליבה יצא אל תמרי שכבר היתה בדלת. תמרי הסתובבה אליה ואמרה: " זה לא חדש, את יודעת? חשבתי שבכיתה ה זה כבר ייגמר, אני עכשיו יוצאת החוצה להפסקה אבל גם שם הם יציקו לי"
חכי, מתוקה שלי, חכי, רצתה נילי לומר אך שיתוק אחז את מיתרי גרונה. "אני אעזור לך" זה כל מה שהצליחה לומר לפני שתמרי עזבה.
נילי ניגשה אל החלון הגדול שמשקיף אל עבר רחבת המשחקים. בנות משחקות בחבל, בנים בכדורגל.. ואז בין הברושים הלימוניים שהבהיקו באור השמש של תחילת ספטמבר, היא ראתה אותה. רעד חלף מבהונותיה וטיפס מעלה מעלה עד שרשי שיערותיה. היא ראתה את נילי בת העשר או האחת עשרה. היא ראתה ילדה כבדה ומגושמת, ילדה דחוייה. והילדה ההיא הסתכלה עליה ועיניה היו מלאות לא בכאב ולא בכעס, אלא באותו מבט של השלמה כנועה ואובדן אמונה , ממש כמו המבט שראתה אצל תמרי.
היא היתה ילדה שמנה מאוד, נילי רובינשטיין. יפה ושמנה. מאוד. בכיתה ה הגיעה הביתה בצהריים, הביטה בצלחת הפירה עטור הקציצות ברוטב שהגישה לה אימה. ,אני רוצה לרזות, אמרה לאימה. "אני לא יכולה יותר לחיות ככה. אני סובלת מזה, אמא"
"שטויות, ענתה האם." את עוד מעט תיכנסי לגיל ההתבגרות, את תקפצי בגבה והכל יסתדר לך, כל השומן ייעלם, ועכשיו תאכלי, תאכלי, נילינקה שלי, תאכלי. זה מעדן"
והיא אכלה. וקיבלה עוד תוספת. ועוד. שרה רובינשטיין , אמה של נילי, מיחידי ברי המזל שניצלו מהמחנה הזוועתי הנאצי שטוטהוף, אשה ששרדה ויצאה מעולם המתים.. ובשבילה האוכל היה חמצן והחמצן היה האוכל..
"הנה הגיעה הפילה נילי".. קיבלה את פניה דנה בר -און, מלכת היסודי, בכיתה וו, , הילדה הנערצת על הכל, גבוהה כמו גבעול של חיטה, שיערה תמיד אסוף כלפי מעלה ולעיתים ,כדי להראות את יופיו, היתה משחררת את הפקעת שעל ראשה וכל הבנים היו מסתכלים בעיניים משתאות בשיער השחור הגולש ,המלא שזרם אל עבר גבה..
דנה ניגשה אל נילי שניסתה להיכנס לכיתה. נילי שתקה, היא ידעה שהקרב אבוד.
" תגידי, את מפרקת מקררים בבוקר? אמר עוז שחורי, משלח את ידו , דוחף את נילי . דנה צחקה ועוז הביט בה מרוצה על שהצליח לרצות אותה.
"את בעצם לא פילה" אמרה דנה, "את יודעת מה את? את הדובה גדולה, כמו ששוסטר הסביר אתמול בגיאוגרפיה, את בעצם הדובה הגדולה" , ודנה נעמדה מול נילי חוסנת את דרכה , נועצת בנילי המכופפת את עינה הכחולות הקרות כים סיבירי... נילי המשיכה וניסתה להתקדם. היא כבר היתה מוקפת בחמישה או שישה בנים ודנה אחת שניצבה שם כמו סלע מולה.
"איחס את מגעילה" אמר נדב עציון ודחף אותה. הם התחילו לדחוף אותה בתוך מעגל. שמנה, מכוערת, גוש שומן מסריח, גבינה הולנדית, והקולות הרמים של הילדים לא נשמעו באזניה.. היא שמעה רק שקט איום ונורא , ודמעות לא הגיעו אל עיניה, הם נעצרו כנטיפי מלח בגופה.. היא נפלה על משטח האקרשטיין הרע, המחוספס ששרט את ברכיה.. ,"טוב יאללה, חלס, תעזבו את הדובה הגדולה, תכף יש צלצול" אמרה דנה, וכמו במטה קסם, הפסיקה מסכת ההשפלה. ונילי חבוטה מהדחיפות, הרימה את עצמה בקושי. מתגלגלת לאיטה לצד אחד ואז מתרוממת . וניגשה אל הכיתה..
דנה עזבה את היסודי בסוף השנה ההיא, ונסעה לשליחות ארוכה מאוד עם הוריה לארצות הברית.
עד כיצה ט המשיך השומן והפציע בגופהשל נילי. גיל ההתבגרות רק החמיר את המצב. בכיצה ט, והיא כבר בסוף החטיבה וכבר קרוב למאה קג, עשתה מעשה . לא דיברה עם אימה שכל הזמן רק המשיכה להגיד שהכל שטויות ומי צריך דיאטה.. ניגשה ליועצת, התפרקה אצלה לחתיכות. התפוצצה לרסיסי רסיסים... אימה הוזמנה לשיחה עם היועצת.. וההמשך היה קבוצת תמיכה מיחדת לצעירים ונערים.. והיא התחילה בתהליך אמיתי שנמשך שנתיים עד שחל בה שינוי עצם, דרמטי, עד הברבור שבה פרש כנפיים והראה לעולם את ההוד וההדר שהיו בו כל הזמן , רק חבויים עמוק במעטה שומן שלא פוסק...
ערב ירד על העיר, ורוח קלה אך עירנית, כזו שבין סוף קייץ לסתיו, הגיעה וליטפה את נילי שחנתה את רכבה בחניית בית הספר. נילי ניגשה לכיתה, לאסיפת ההורים הראשונה שלה עם הורי הילדים. אחרי שהציגה עצמה ואת מסלול הלימודים, נשאלו השאלות הרגילות . ההורים שתמיד מקטרים על מערכת החינוך שאלו שאלות בסגנון " לה אין מימון על פעילות זו או אחרת" הורים אחרים הלינו על מורה מסויימת... נילי ענתה באריכות, ברוגע. היא ראתה היטב את סוקרות האמהות את גופה ואת תנועותיה ואיך האבות מביטים ברגליה הארוכות .. בתום השיחה ניגש אליה אחד האבות. "נעים מאוד אני יונתן אברהמי, אני אבא של תמרי". נילי קמה ולחצה את ידו. "נעים מאוד גם לי." אמרה. "האמת היא שרציתי לטלפן אליכם ולקבוע פגישה".
"כן". אמר יונתן. אנחנו חייבים דבר. לא כרגע. אמא של נילי חזרת הערב מחו"ל ואני רוצה שהיא תהיה בפגישה. חשבנו שהשנה תתחיל אחרת. תמרי לא מתפקדת, אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות."
"אני מבינה", אמרה נילי.י. אני מתכוונת להיכנס לעניין הזה כל כולי. בוא ניקבע . מה קורה מחרתיים, בבוקר, 8 בחדר המורים? הם קבעו.
חלפו יומיים, נילי חיכתה בחדר המורים. יונתן הגיע. "היי. מצטער על העיכוב. אשתי כבר מגיעה, רק מחפשת חנייה, נורא כאן החנייה".
הם התחילו לדבר. יונתן סיפר לנילי מה עובר על תמרי כבר שלש שנים. "אני פשוט לא יודע מה לעשות" הוא אומר. " כל דיאטה שניסינו ניגמרה עד עכשו בכעסים איומים, ואנחנו מצאנו אותה אוכלת בלילה בשקט, מחפשת בארונות"..
"היי , שלום, סליחה על האיחור" היתה זו אמה של תמרי.
נילי חייכה, קמה מכיסאה ושלחה את ידה ללחוץ את היד שהושטה לעברה.
כפור איום ונורא אחז בה, היא הרגישה איך גופה רועד כמבכת חשמל ... "נעים מאוד" אמרה בקולך שקט מאוד כמעט סמוי , ולחצה את היד.
וכאילו לא עברו שנות דור, עשרים וחמש שנה, היא ראתה מולה את דנה בר- און. "היי , אני אמא של תמרי" ...
edited by מטפס הרים on 10/24/2012
edited by מטפס הרים on 10/24/2012
|
|
+1
• קישור קבוע (Permalink)
|
|
|