13/10/2012 01:15
יולי
Posts: 754
|
ליאת יקרה,
הפוסט שלך מאוד ריגש אותי במיוחד לאור הנסיעה המיוחדת שלך והרצון לעזור לאחרים. בעיניי ז מאוד ממלא את המצברים ואכן, זה מראה לנו תובנות אחרות לגבי החיים שלנו כאן ולגהי השפע והחומריות שלנו למול החוסר אך האושר ב"א" שלהם שלא קשור בכלל לחומריות. עצם העניין שהם מעריכים כל דבר שלנו נראה מובן מאליו. פשוט מדהים. לגבי האוכל והדיאטה- ברגע שחזרת אני בטוחה שתחזרי לתפריט ולהרזייה. לכן את כאן איתנו ולא רק שקל והכל טוב. אני מוכרחה להודות שהסיפור על צפון אתיופיה ריתק אותי מאוד...המשקל...את כבר כאן ואני בטוחה שאת תפנימי ותרזי..כמה זמן שייקח.
כל הכבוד על הנתינה,
זה מאוד מיוחד בעיניי,
יולי
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/10/2012 17:10
אייריס
Posts: 3744
|
ליאתי נשמה גדולה שאת. מדהימה וכל הכבוד לך ולחברייך שלקחתם חלק בפרוייקט הנפלא הזה. תבורכו על כך. אני אפילו לא יכולה לתאר את רמת הקשיים שיש שם והעוני המחסור באוכל מזין לעומת ארצנו השופעת באמת לא מובן. אני שמחה שחזרת עם כוחות ותובנות ומצפה כבר לראותך. שבת שלום ומבורך נשיבוקים
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/10/2012 13:20
רבקה
Posts: 8411
|
ליאתי יקירה
כל כך נוגע ללב
עברת חוויה שלא תשכח ממך לעולמים
עם הצדעה לך וכל הכבוד
צריך לחזור גם למסלול השיגרה והשליטה
בהצלחה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/10/2012 10:38
לייסי
Posts: 623
|
ליאתי היקרה,
איזה פוסט מדהים ומרגש!
טוב שחזרת אלינו ויחד נחזור לשיגרה המבורכת.
שבת שלום! באהבה רבה - אסתי.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/10/2012 09:49
miribelkin
Administrator
Posts: 3755
|
ליאת המרגשת כל כך את מדהימה.....
שיהיה לך סופש נעים בשליטה כי את ראויה
אוהבת אותך מאד ומעריכה מירי
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/10/2012 09:02
tal_f
Posts: 900
|
פוסט מדהים. איזו חוויה. כל כך מרגש.
מאחלת לך שכעת כשאת אחרי את תשני את התנהגותך. תצמחי ותפעלי אחרת בשגרת היום יום.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/10/2012 07:21
בלונדה....
Posts: 3603
|
ליאתי
התגעגענו אלייך!!
אכן חווית חיים.
כל בן אדם עובר בחייו בשלב כזה או אחר חוויה לטוב ולרע שגורמת לו להעריך את החיים ולהבין ששום דבר לא שווה ! רק בריאות..
לגביי המשקל גם אני בתקופה נורא קשה עם הדיאטה ואני מקווה שנצליח לצאת מהמעגל הזה.
אולי תחזרי אלינו???!
נשיקותת
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/10/2012 06:53
dany
Posts: 19819
|
ליאת יקרה
פוסט אדיר ומפעים את הנפש.
כה לחי וישר כוח על הפעילות הנפלאה הזאת.
והתובנות לגביך?
אשריך שזכית.
בהצלחה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/10/2012 04:56
אקורדיאון
Posts: 16381
|
ליאת ,מרגש ,מרתק, בהחלט חוויית חיים.
אכן לא מובן מאליו מה שיש לנו ולכן צריך להעריך.
חזרת בשלום ולשיגרה בה תתחילי שוב בשיגרה ובשליטה.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/10/2012 23:39
מטפס הרים
Posts: 1533
|
ליאת שלום. פוסט ענק כתבת, והוא נושא עימו, מעבר לסיפור מרתק, תיקווה וחמלה , והוא מראה לנו שוב כמה אנחנו מקבלים בעת שאנו מעניקים . באת לחזק ויצאת מחוזקת. לגבי הדיאטה, אני חייב לומר לך שמדמותך כפי שמצטיירת בפוסט , עם כזו רגישות ורצון טוב, את תחזרי לתלם מהר ותראי תוצאות. תודה על פוסט מיוחד במינו.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/10/2012 22:45
דרך המלך
Posts: 5707
|
כל הכבוד בהחלט אקרא....
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/10/2012 22:27
ליאת אקרון
Posts: 28
|
סיגלי תודה.
אגב, כתבת ידיעות אחרונות יצאה איתנו, מחר מתפרסמת כתבה בעיתון ידיעות אחרונות על המשלחת.
לילה טוב,
נשיקות
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/10/2012 22:08
דרך המלך
Posts: 5707
|
ליאתוש מרגשת שכמותך בחיי שירדו לי דמעות שקראתי... כל הכבוד לך ולמשלחת... וכך העןלם שלנו נוהג לאחד יש ולשני אין... עצוב עצוב...
מבינה מתוך דברייך שחווית חוויה עצומה וזה מה שחשוב...
מה שעלה יירד כי את חזרת למסגרת.. לאט ובטוח יירדו הקילוגרמים...
אסכם שוב בכל הכבוד לך על הנתינה לא כל אחד היה עושה זאת...
אשרייך!!!
סיגל
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/10/2012 22:02
ליאת אקרון
Posts: 28
|
היי,
חזרתי.. אחרי הרבה זמן שלא הייתי כאן.. גם בגלל הטיול וגם בגלל שיצאתי משליטה...
שלשום חזרתי לארץ מצפון אתיופיה, אחרי 13 יום מיוחדים במינם.שאני לא בטוחה שאצליח לתאר לכם מה עברתי אבל אני אנסה. יצאנו 43 סטודנטים מטעם המכללה למנהל שרוצים לעשות טוב לאנשים אחרים-שונים מאיתנו. הגענו לממלכה קסומה. כן, לא טעיתי במונח ממלכה: ממלכה מיוחדת, לא נוצצת, לא חומרית, לא מצופה באושר מזויף, מאוד ענייה, מלוכלכת..אבל עדיין ממלכה. ממלכה של אנשים טובים, חמים, שיודעים להעניק ולקבל, צמאים לחיבוק וחיוך, אנשים אוהבים ומעריכים . זכיתי להכיר ילדים בגילאי 6-14 , חלקם הגדול יתומים מאב ואם שנפטרו כתוצאה ממחלת האיידס האכזרית, זכיתי להכיר ילדים שמאושרים וצוחקים מדברים פעוטים שנראים לנו , כאן, כל כך מובנים מאליהם וחסרי משמעות או חשיבות. הם היו שמחים לגלות מדבקה מהי, או סוכריה על מקל בפעם הראשונה. נפעמו מהמחשבה שתהיה להם מחברת שורות פשוטה משלהם או עט (כזה שקונים בכמה אגורות במכולת). מתרגשים לראות בועות סבון שמתעופפות באוויר (משחק הילדים המוכר אצלנו) או מתרגשים כשהם מקבלים ציור של סמיילי או וי על זה שהצליחו לכתוב אות חדשה באנגלית. קשה לתפוס, לעכל או להכיל אותם! הרצון להעניק להם, לחבק ולשמח אותם היה אינסופי, נקשרנו אליהם והם נקשרו אלינו באופן שאני אזכור כל חיי. מחסום השפה היה משמעותי מאוד, הם ידעו לדבר רק אמהרית (המורות ידעו בקושי אנגלית) ולמרות זאת, למרות השפה, התרבות, המנטאליות הצלחנו להגיע אליהם ולגרום להם לשמחה בלב. בערב חג הסוכות הלכנו לתפילה בבית כנסת (אני לא דתייה אבל להיות בבית כנסת בחו"ל, במיוחד שם הייתה חוויה מחזקת ומעצימה) לבושים בלבן הם נשאו תפילה בעברית וחתמו אותה ב"אמן" ובשירת "עם ישראל חי". הילדים הקטנים ניגשו אלינו ולחצו לנו את היד ביציאה מבית הכנסת ובירכו אותנו ב"חג שמח" בעברית. הייתי שם ולא האמנתי שאני שם, שאני חווה את זה. שיש לי את ההזדמנות להכיר עם ככ מיוחד מקרוב. כל יום העברנו להם פעיליות שונות, קצת אנגלית, קצת ארצות ודגלים, חשבון, בישול ומשחקים. דאגנו להביא צבעים וציירנו להם על הקירות ועשינו את המקום שמח.
פסטה , אורז, אורז מטוגן, כדורי אורז, ביצים, לחם , לחם ועוד לחם! זה התפריט שלי במשך 13 יום. הבשר והדגים לא נראו לי בכלל ולגבי הירקות קיבלנו הוראה מפורשת לא לאכול אותם , אז התפריט שלי היה מאוד "מזין" ומאוד לא דיאטטי. הבנתי כמה אני מתגעגעת לירקות, קיוויתי לפלפל אדום, חלמתי על חזה עוף. חזרתי לארץ ונשקלתי - וגיליתי איך התקרבתי לרמזור האדום שלי(רחוקה קילו אחד מהמשקל הכי גבוה שלי..).
זה מוזר אתן יודעות.. אפילו קצת אירוני, רגע אחד להיות במקום ככ עני, שכולם שם רזים (אפילו דיאט קולה או ספרייט לא קיים אצלם), צלחת מלאה באוכל זה משהו נדיר ורגע אחד, אני "נפוחה" ומרגישה שמנה מכל השפע של האוכל שלנו, במדינה שלי. פה אין לי שליטה באוכל ושם.. אין להם מה לאכול. פה יש יותר מדי מה להציע, טעמים שונים ושם האורז תמיד אותו אורז לבן, חלק בלי מלח. הטיול הזה גרם לי להעריך את מה שיש לי פה בבית, בישראל וגם לימד אותי להסתכל על הכל באופן קצת שונה. גם עם זה הדיאטה והמשקל וגם עם זה ברדיפה אחר שפע וחומריות שבעצם הדבר החשוב באמת זה האושר הפנימי, להבין מה י לי ולהיות מאושרת בחלקי ושמחה על מי שאני.
בפרידה מהילדים.. בכיתי- היה לי קשה לעזוב ולהיפרד מהם. ילדה בת 10 חיבקה אותי ולחשה בחצי אמהרית, חצי אנגלית- "אל תבכי". היא ניחמה אותי- זה אבסורד ! אבל ככה הם -ילדים גדולים ואמיצים! חזרתי שברירית אבל מחוזקת, עצובה אבל שמחה על ההזדמנות שנפלה בחלקי, כואבת אבל מאושרת לגלות מה זה "אושר". חזרתי מתרגשת, מאוהבת, חזרתי סקרנית ומלאת תקוות. חזרתי עם הרצון לקום בבוקר ולהגיד "אני מאושרת" , באמת אבל, מבפנים.
שיהיה שבת שלום,
בשליטה,
ליאת
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|