דיאטה אינדקס פורומים | דיאטה עם מירי בלקין :: פורומים

מטפס הרים כתב:



מטפס הרים יקר,
תפקידנו כהורים הוא לאהוב, לחנך ולכוון, לנטוע בילדינו את הערך העצמי ולטפח את הביטחון העצמי שלהם. אני בטוחה שאתה עשית ועושה זאת מצויין.
לפעמים לא קל לנו לראות אותם עושים בחירות שהן לא לרוחנו. כמובן שעלינו להניא אותם מלעשות דברים שעלולים להזיק להם, אך מעבר לכך עלינו להרפות, כן ליעץ, אולי לשכנע, אך לא ללחוץ.
לא תמיד אנחנו יודעים מה טוב יותר בשבילם, לא תמיד הם משתפים אותנו בכל צפונות ליבם. עליהם ללכת עם ליבם ולפעמים גם לעשות את הטעויות שלהם כדי לגדול ועלינו להיות שם תמיד בשבילם כדי להכיל לשבח ולחזק אותם בכל מצב. עלינו להיזהר מאוד מלהביא את ילדינו לעשות את בחירותיהם על מנת לרצות אותנו.
גידול ילדים זאת אומנות לדעתי ומצריכה חשיבה יצירתית.
בהצלחה רבה,

חיוך מהלב כתב:


בוקר טוב חיוך. תודה רבה. אכן הורות היא מבוא לעולם שלם של דילמות ולעיתים דילמות מורכבות ביותר כמו זו שתארת . אין ספק שמשפט מפתח הוא שבשלב מסויים צריך להבין שאלו הם חייו ולא חיי ויש לתת להם את ההכרח לפרוש כנפיים ולעוף. הדילמה מתחילה כשאני משוכנע שהילד שלי לא בוחר בחירה נכונה ואני משתדל בכל מאודי להסביר לונשהוא בעצם טועה. אם הוא מקשיב אז נהדר אך אם לא והוא ממשיך בבחירתו המאוד שגוייה לדידי- האם כהורה אני עומד מנגד ונותן לו לשגות? לשמחתי בני הבכור למרות ויכוחים וכו נוטה מאוד להקשיב אך אני כבר רואה שעם בני הצעיר הדברים שונים . איפה עובר הגבול הדק בין לייעץ ולהכווין אך להבין שבסוף הם יעשו מה שהם רוצים גם לדעתי מדובר בטעויות הרות גורל... כמו תמיד הפוסטים שלך מעוררי מחשבה מעמיקה. תודה ותהני בבירה.ה
edited by מטפס הרים on 9/24/2012

אני מודה לכן על האיחולים החמים לבני לרגל גיוסו ההולך ומתקרב.. צעד מכונן עבורו וצעד מכונן לא פחות להוריו... כמו שכתבתי בתשובתי לחיוך מהלב: הורות היא בעצם עולם שלם של דילמות מורכבות מאוד. וכנראה שלכל גיל יש את הדילמות הייחודיות לו... היום אני מבין את מה שאמרו לי כשילדי היו ממש קטנטנים, חברים טובים מבוגרים יותר אמרו: חכה חכה שיגדלו, ילדים קטנים - דילמות קטנות ו זה גודל עם השנים.. חייב להגיד שהם צדקו... וזה אתגר חיי. להתראות לכולכן, ריגשתן אותי ביחס שלכן לעניין גיוסו של הילד ואני מאחל שוב לכל בנותינו ובנינו באשר הם- שיתגייסו בשמחה ובחיוך על הפנים, ויסיימו שירות פורה ובונה עם שמחה וחיוך עוד יותר גדול על שפתותיהם. ושהשירות , הצבאי או הלאומי אזרחי, בארץ הזו ,יהיה חלק מההוייה החברתית הקהילתית של כל יושביה, כולם ללא יוצא מהכלל. ומי ייתן וילדינו ישרתו בצבא המגן על המדינה , שומר עליה מכל מישמר ומבטיח את קיומה הפיסי האיתן - אך כל זאת בעיתות של שלום, בזמנים של "ותשקוט הארץ" ... שלא יזדקקו ילדינו לחוות חווית קרבות, דם, אש ותמרות עשן. מספיק עם זה. אני לא נאיבי ולא חולמני. אדם מפוקח אני , כך אני באמת חושב. ובעצמי שירתתי בצבא הגנה לישראל במשך עשור כקצין וכמובן במילואים , וראיתי , ראיתי , חוויתי, דברים. אני חושב שעם שלא חולם ומייחל לעתיד טוב לא יוכל להגשים עתיד שכזה. הכל מתחיל בחלום, באמת באמונה פנימית עזה ( אם תרצו, כמו בתהליך הרזיה , הכל מתחיל , איך שלא ניסתכל על זה, וכמו שמירי אמרה:בבחירה שלנו! באמונה שלנו לעשות שינוי!!) שאפשר, גם אם כרגע זה נראה הזוי, אפשר וצריך לעשות הרבה מאוד כדי שיום יבוא. והוא יבוא. אני מסיים בציטוט מהשיר מרדף , כתב ירון לונדון: "תום המרדף מסתתר בנקיק ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא. אך לסופו הוא יבוא כמו השמש אשר ממזרח היא תבוא. אז לא יותר אמהות תקוננה ולא על בניהם האבות, כן הוא יבוא ורגלינו עד אז לא תלאינה לרדוף בעקבי התקוות" ... שלום על ישראל . נחשוב, נאמין, נתפלל, נייחל ונעשה- שלום. תודה לכולכן וגמר חתימה טובה.

קודם כל שיהיה בהצלחה בדרכו החדשה של הבן. אני אתה כבר הרי יודע מי אני והרקע שלי. שני בני שירתו בצבא. הבכור היה בחיל הקשר ותודה לאל לא היה קרבי. הצעיר הודיע לי לפני גיל 17. אמא זה החיים שלי, (מה שהיה בעברך זה שלך). אני הולך לסיירת אגוז. נשמתי עמוקות. ודע לך, שבני הצעיר הוא מאד ממוקד מטרה. הוא הלך ועוד איך הלך לשם. 7 שנים שירת בתפקידים שונים בסיירת אגוז. הגיע להיות מ"פ מבצעי וכבר סרן בגיל 25.5. עבר שתי מלחמות ועוד הרבה דברים שלעולם לא נדע וטוב שכך. אז החלטתי שאני אשן בלילות למרות שידעתי בדיוק מה עושה יחידה כזו. הוא היה שתקן בבית ואפילו לא נדב מידע מה אכל לארוחת בוקר. תודה לאל שלא ידעתי המון דברים. אחרי 7 שנים כאלה, לא מתחסנים, אבל לפני שממשיך בדרך החליט לקחת חופשה ללא תשלום ונסע לדרום אמריקה. תודה לאל חזר עם החלטה לא לחזור לשרות מבצעי והולך ללמוד. כמובן הוא ימשיך להיות קרבי גם במילואים אבל אני בלב מאד שמחה על בחירת הדרך האזרחית. פחות לחץ גם בשבילו, (למרות שלא הראה סימנים כלל) והעיקר שימצא את דרכו בלימודים אקדמיים ואולי יבוא גם היום שיחליט להקים בית בישראל. לכן אני מבינה בהחלט חששות לפני שמגייסים את הבן או הבת לצבא, אך הכל בראש שלנו, וצריך לעבוד על כך בדיוק כפי שכל יום אני מחליטה מראש שאוכל בצורה שפויה. אני נוסעת הלילה לטיול לילי בירושלים ויש ארוחת ערב ובוקר אני איני מוותרת על הארוחה אבל אשתדל במלוא כוחי שיהיו בה בעיקר חלבונים וירקות גם אם זה יהיה כרוך בעוד תשלום מצידי כי הארוחות הן משולמות כחלק מהטיול. אז כשאומרים הכל בראש שלנו מתכוונים גם כמובן לחיילים ומי שיודע מה עושה יחידת אגוז מבין ששבע שנים כאלה עם הרקע שלי ופחדים, אני החלטתי שאמונה בבורא עולם היא תוליך אותי ומתפללת כל יום למרות שאיני אישה דתיה כלל. אבל יש לי אמונה בלב. בהצלחה לחשוב רק חיובי ולראות שבעצם הרצון של הצעיר או הצעירה ההולכים לצבא זה מה שקובע ולא מה שהיינו רוצים. כי הם כבר "גדולים" ויש להם דרך משלהם אם נאהב או לא.... אפשר לייעץ אבל זה החיים שלהם.

נילי את ניפלאה. ממש תודה. וכל הכבוד שחשבת עלינו. מי ייתן וברכתך לגיוסו בשלום ושחרורו בשלום
תתגשם במלואה עבורו ועבור כל בנותינו ובנינו. כל הכבוד לך, איזה ניפלאה את.

לא פשוט לגייס ילד
שיהיה בהצלחה

תם ונשלם פרק התיכון
וזה בדיוק הזמן הנכון
להשתגע ולפרוק כל עול,
לקפוץ למים ולשכב בטן גב בחול.
לבלות במועדון עד מאוחר,
לשבת עם חברים על הבר,
לעבוד כמוכר או כמלצר,
העיקר שתהיה מבסוט ומאושר!
אז תנצל כל רגע טוב טוב,
כי אין מה לעשות יש לך גם חוב,
לכן אחי אל תתבאס -
או-טו-טו אתה מתגייס!
זוהי תרומתך למדינה,
החיים פה הם לא קייטנה.
צה"ל קורא לך לשרותיו
ואחר כך יגיע הטיול להודו או לארה"ב.
בינתיים שיהיה לך המון הצלחה
ובבקשה שמור על עצמך
והיכן שתהיה, בכל מקום ומקום,
זכור שאמא ואבא רוצים שתחזור בשלום.
בברכה נילי