אשירה כתב:




תרתי משמע
החיים והמוות ביד שמכניסה אל הלשון ח ח ח ח

כוחה של מילה הוא משפט מפתח בחיי. אני מאד נזהרת במילותי ובוחרת אותן כי "חיים ומות ביד הלשון" והרי ידוע הסיפור על אותו ילד שהיה פוגע בכל בני משפחתו. יום אחד לקח אותו אביו והביא לו לוח גדול. על הלוח היו מסמרים. הנה כך אתה נוהג אמר לבנו. כל המסמרים הם הפגיעות שפגעת בחבריך ובני משפחתך. ועתה אחרי שלמדת לקח, אתה מוזמן להוציא את המסמרים כל פעם שאתה מתקן את התנהוגתך. ואכן הילד שבגר בינתיים הצליח לבקש סליחה ולהוציא כל פעם מסמר אחר מהלוח ... אחרי שסיים את הפרק הזה בחייו, שוב הראה לו אביו את הלוח. ראה בני אמר לו. הצלחת בגדול לתקן את המעוות אבל בכל מקום שבו פגעת עדיין יש חור במקום המסמר כלומר הכאב שגרמת לכל האהובים עליך הוא נשאר כמו אותו חור של המסמר גם כשהוצאת אותו מהלוח.ואם מדברים על כך, הרי בשבוע שעבר הייתי אצל רופאה - בדקה אותי והכל בסדר. אחרי כן, החלה לדבר על דברים שאינם בתחום טיפולה בי, הכניסה בי חרדות מיותרות ויצאתי ממנה כועסת מתוסכלת וגם חרידה. הפעם החלטתי שאני לא עוברת לסדר היום, כי אמנם היא רופאה ואני סתם הדיוט אבל שנינו שווים בפני האלוהים. לכן, התקשרתי אליה ואמרתי לה את דעתי על הדרך שבה התבטאה. דיברתי בנימוס ומתוך כבוד, אך היא לא נתנה לי לדבר ונכנסה לדברי. אמרתי לה " את אינך מכבדת את עצמך" לא נותנת לי לסיים משפט. בקיצור הוצאתי את מה שישב לי בבטן וטוב שכך. כך סגרתי את העניין ומייד עברתי לרופא אחר במקומה. תודה לאל היא לא הרופאה היחידה בעולם... והרי רופא יותר מכולם צריך לנהוג בזהירות במילותיו ובמיוחד להיות רגיש זה נקרא. BED SIDE MANNERS. זה חלק מהמקצוע.
זה כמובן שונה בעניין האוכל. גם אם הגזמנו ועלינו במשקל אפשר לתקן את המעוות ולהמשיך הלאה. אנו עושים רק טובה לעצמנו כשאנו "חוזרים למוטב" וכמה שיותר מהר. וכמו שמירי אומרת מה שעולה מהר יורד גם כן מהר. לכן אני במסגרת וחשוב לי מאד להמשיך ולהיות חלק ממנה כי אין לי ברירה. יום נפלא לכולנו . וזה נכון מה שכתבת סמויה כי החיים הם עליות ומורדות כל הזמן... וכך גם המשקל.