חיוך יקרה,
לא הייתי יכולה לתאר יותר יפה ובמדוייק, כאילו דיברת מתוך גרוני.
כבר מזמן אמרתי שלכל השמנמודים יש משהו משותף בדי אן איי,
אחרת איך תסבירו את העובדה שכולנו חווים במדויק את אותן חוויות בכל הקשור לאוכל,
בעוד הרזים כלל אינם מבינים על מה מדובר ובעיקר אינם מבינים אותנו.

נהניתי לקרוא את הדו שיח שאת מנהלת עם עצמך, תוך כדי חתירה לעשייה ולהצלחה.
הדרך לא קלה, המטרה אצלי עדיין רחוקה, אבל הצבת הגבולות והמסגרת ששומרת עלי עוזרים לי להשאר אופטימית,
לא לאבד תקווה ולפחות לא להידרדר אחורנית.

נהניתי לקרוא את דברייך מלאי התובנות ואני מאחלת לך הצלחה רבה,

מירי היקרה,
את תמיד מקור השראה לי. גם אחרי כל כך הרבה שנים, את לא מוותרת לעצמך והתוצאות נראות. כמה נפלא את נראית. אני משתדלת על תקן יומי לשים לעצמי גבולות. אקח רק 2 חופנים של.... לא אוכל את הפרוסה השניה כי אני "לא צריכה אותה". האם אוכל להשאיר משהו בצלחתי? סתם קצת בצד כי זה יוכיח לעצמי שאני יכולה להציב גבולות. יש יום שהכל הולך נפלא ואני גאה בעצמי ובכל הצעדים הקטנטנים שמובילים אותי בדרך הנכונה. יש לי בעיה ותמיד היתה לי עם כמויות. גם אכילה איטית אני עובדת על זה. אך יש יום אחר שבו גבולות היא מילה שאין לה מקום. האם הגוף מבקש יותר? או שנדמה לי או שבאמת אני לא מסוגלת באותו יום, או בהמשך לסערת רוחות הכל נפרץ. לכן העבודה היא באמת יומיומית כדי להקנות לעצמי ולגופי את הגבולות הדרושים כדי לרזות וגם לשמר את ההשגים, כל זה גם חשוב ובריאותי ומה יותר חשוב מכך? לכן יום יום אני משננת לעצמי ומחליטה אך לא תמיד עומדת בציפיות של עצמי. אבל לכעוס, אני לא כועסת על עצמי ובטח לא מלקה את עצמי. מקבלת את המצב הזמני ומחר או מעכשיו יהיה יותר טוב. בשורה התחתונה אני אומרת לעצמי העיקר שלא ל"שבור את הכלים" ולהמשיך למרות הסטיות בדרך והמסגרת שאני נמצאת בה עוזרת ומיישרת את דרכי לדרך המלך שוב.