יקיריי, לא סתם נעלמתי, אני מחוברת כעת לבית חולים ועדיין לא יודעת לכמה זמן. לצערי לא קיבלנו את התוצאות המקווות, היינו בטוחים שאנו הולכים למהלך בטוח שיביא שיפור במצב אבל משהו השתבש בדרך, אני לא מאשימה אף אחד גם אם בדיעבד הדברים יכלו אולי להיעשות אחרת ואולי להביא לתוצאות טובות יותר. אני יודעת ובטוחה שההחלטות שנלקחו על ידי הרופאים היו בהם רק מחשבות טובות וכוונות טובות אבל גם רופאים הם לא אלוהים ולפעמים גם הם לא יכולים לצפות הכל מראש.
כרגע עושים הכל לשיפור המצב ולי לא ברור עד כמה ועד איזו רמה זה אפשרי. אני נותנת בהם אמון מלא ולא שואלת יותר מידי שאלות. משתדלת ככל יכולתי להקל על בעלי ולשמור עליו ועל הילדים.
ועד כמה שזה אבסורד זה איכשהו מתקשר אצלי כל הזמן עם האוכל ועם מה שאני מכניסה לתוכי. בימים הראשונים כשעדיין הייתי בטוחה שזה עניין של כמה ימים הרשיתי לעצמי לא להקפיד וגם כמובן פה ושם חטאים ופינוקים קטנים ומתוקים, אך מהר מאוד "אכלתי אותה", התנפחתי, קשה לזוז, קשה לתפקד, ואני שביום יום לא זזה כל כך הרבה מוצאת את עצמי עשר שעות על הרגליים ובקושי יכולה ללכת, מתנהלת לאיטי ומשתרכת כזקנה נכה ומסכנה ועוד מעט אני בעצמי אזדקק להליכון או לכסא גלגלים מרוב קושי לנוע.
אז קראתי את עצמי לסדר ואמרתי לעצמי שכעת זה לא משחק ילדים ודי עם התירוצים וההתנהגות האינפנטילית. הרי בעלי הוא החולה ואני תודה לאל עדיין לא אז כדי לעזור לו אני חייבת לטפל בעצמי. כעת אני משתדלת להיות בתוך מסגרת של אוכל שלא מזיק לי ואם גם ארד אפילו קצת במשקל הכל יהיה הרבה פחות קשה לפחות מהכיוון הזה. ומי כמוכם מבינים בודאי על מה אני מדברת.
שולחת לכם המון אהבה ותודה על הדאגה וההתעניינות.

שבוע טוב אשירה יקרה
ובשורות טובות
קרולין