ראשית טולי, מרוב היסחפות לא אמרתי לך כמה את מחוננת, אני באמת חושבת כך ומקווה שתסלחי לי וגם שקצת מהמחוננות שלך תידבק גם בי.
וכעת תודה למגיבים, אני מתנצלת אם אני מעט נסחפת לאחרונה, בשבילי זהו סוג של תרפיה ולא צריך עכשיו להתאמץ הרבה כדי לגרום לי לפתוח את חרצובות לשוני כי במילים אני טובה (מה שלא כל כך במעשים).
בכלל אני כעת בתקופה של לא מעט מתח ולחצים והפורום בשבילי הוא סוג של מפלט, לכן אני מרשה לעצמי להשתמש בכתיבה בפורום כדי להימלט מעט מהדאגות והפחדים עד יעבור זעם.
מחר מוקדם מאוד בבוקר אנו מתייצבים בבית החולים כדי ללוות את בעלי לחדר ניתוח ואני מקווה שיהיו לי רק בשורות טובות לספר לכם. ההרגשה הכללית דווקא טובה כי שלא כמצופה בית החולים מפתיע לטובה הפעם וכל ההתנהלות עד כה הייתה מאוד רצינית, יסודית ואחראית. זה אפרופו מה שקורה לאחרונה במדינה שלנו בכלל ובבתי החולים בפרט, דבר שמביא אותנו לידי כך שאם מישהו עושה את מלאכתו כמו שצריך איננו יודעים את נפשנו מרוב הכרת תודה, במקום שזו תהיה הנורמה השלטת. אני מקווה שזה יהיה כך גם בהמשך והכי חשוב שהניתוח יעבור בהצלחה וללא כל סיבוכים.
מאחלת לכולכם לילה טוב, שבוע טוב, הרבה בריאות ושמחת חיים,
edited by אשירה on 9/23/2012

טפסן יקר,
אתה נוגע בלב ליבה של הבעיה, ממש בקישקעס, והבשורות אם תשאל אותי באופן אישי, וזו דעתי הפרטית בלבד, אינן ממש טובות. ממרום גילי המופלג אני יכולה לספר שכבר ידעתי תקופות של חוזקה ושל הימנעות מוחלטת מסוכרים, ממאפים, ממוצרי חלב, ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין שלא מיטיבים עם הגוף וגם עם הנפש. באותן תקופות הרגשתי על גג העולם, באמת הרגשתי שכבר פיצחתי את הגנום השמנמודי ומי יכול לי? ואז.....בהבזק כלשהו של חולשה או הסחת דעת קורית איזו מעידה קטנה, לפעמים פצפונצת, ופתאום כאילו מישהו, איזו יד נעלמת, שואבת מתוכי את את כל הכוח והחוזקה שהיו בי, וכבר ידי נשלחת לעוד משהו קטנטן, ועוד אחד, וכבר חוזרים השדים הישנים לשלוט בכיפה וכבר כאילו לא היו דברים מעולם, ואני חוזרת לביאוס ולאכילה הלא ראויה. ומה שהכי מפחיד זו ההרגשה שאני בעצם חוזרת הבייתה, למקום הטבעי שלי בו הכי נוח לי עם עצמי. מפחיד, לא???? רק עכשיו כשאני כותבת אני נותנת את דעתי לעובדה זו שנוח לי בבאסה, ששם אני מרגישה איזה סוג של ביטחון, שמפחיד אותי לעשות שינוי, שמפחיד אותי להצליח. ואני הייתי שם, עד גיל שלושים וקצת הייתי בן אדם רזה ללא כל בעית אכילה. וכבר חקרתי ודרשתי ואני אפילו חושבת שאני מבינה את הסיבות ואיזה רווח משנה יש לי מהמצב הנוכחי, ולמרות זאת ולמרות שאני גם מאוד מודעת לנזק הבריאותי של מצבי, אני לא מצליחה לחולל את המהפך.
אז אם שאלת לגבי יכולת התאפקות בסביבה "עויינת", יש בינינו מחוננים שבוודאי מצליחים ועד שנגיע למקומם בינתיים כדאי ושווה להימנע, לא להכניס אויבים הבייתה ובכלל להתרחק מהם וממקום הימצאם.
מטפס חביב, תראה לאן הבאת אותי, אולי אני קצת מגזימה בחשיפה האישית שלי, אבל בעצם לשם מה התכנסנו כאן אם לא בשביל קבוצת תמיכה שזה כולל הכל, גם עידוד חיזוק ותמיכה הדדית וגם שיתוף אמיתי במה שעובר עלינו, בטוב וגם ברע. אני מאמינה שהתעמתות עם האמת הפנימית עושה רק טוב וגם ואפילו אם הקילוגרמים לא נושרים להם הרי הנפש מזדככת.
תודה ובהצלחה רבה,

טפסן יקר,
אתה נוגע בלב ליבה של הבעיה, ממש בקישקעס, והבשורות אם תשאל אותי באופן אישי, וזו דעתי הפרטית בלבד, אינן ממש טובות. ממרום גילי המופלג אני יכולה לספר שכבר ידעתי תקופות של חוזקה ושל הימנעות מוחלטת מסוכרים, ממאפים, ממוצרי חלב, ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין שלא מיטיבים עם הגוף וגם עם הנפש. באותן תקופות הרגשתי על גג העולם, באמת הרגשתי שכבר פיצחתי את הגנום השמנמודי ומי יכול לי? ואז.....בהבזק כלשהו של חולשה או הסחת דעת קורית איזו מעידה קטנה, לפעמים פצפונצת, ופתאום כאילו מישהו, איזו יד נעלמת, שואבת מתוכי את את כל הכוח והחוזקה שהיו בי, וכבר ידי נשלחת לעוד משהו קטנטן, ועוד אחד, וכבר חוזרים השדים הישנים לשלוט בכיפה וכבר כאילו לא היו דברים מעולם, ואני חוזרת לביאוס ולאכילה הלא ראויה. ומה שהכי מפחיד זו ההרגשה שאני בעצם חוזרת הבייתה, למקום הטבעי שלי בו הכי נוח לי עם עצמי. מפחיד, לא???? רק עכשיו כשאני כותבת אני נותנת את דעתי לעובדה זו שנוח לי בבאסה, ששם אני מרגישה איזה סוג של ביטחון, שמפחיד אותי לעשות שינוי, שמפחיד אותי להצליח. ואני הייתי שם, עד גיל שלושים וקצת הייתי בן אדם רזה ללא כל בעית אכילה. וכבר חקרתי ודרשתי ואני אפילו חושבת שאני מבינה את הסיבות ואיזה רווח משנה יש לי מהמצב הנוכחי, ולמרות זאת ולמרות שאני גם מאוד מודעת לנזק הבריאותי של מצבי, אני לא מצליחה לחולל את המהפך.
אז אם שאלת לגבי יכולת התאפקות בסביבה "עויינת", יש בינינו מחוננים שבוודאי מצליחים ועד שנגיע למקומם בינתיים כדאי ושווה להימנע, לא להכניס אויבים הבייתה ובכלל להתרחק מהם וממקום הימצאם.
מטפס חביב, תראה לאן הבאת אותי, אולי אני קצת מגזימה בחשיפה האישית שלי, אבל בעצם לשם מה התכנסנו כאן אם לא בשביל קבוצת תמיכה שזה כולל הכל, גם עידוד חיזוק ותמיכה הדדית וגם שיתוף אמיתי במה שעובר עלינו, בטוב וגם ברע. אני מאמינה שהתעמתות עם האמת הפנימית עושה רק טוב וגם ואפילו אם הקילוגרמים לא נושרים להם הרי הנפש מזדככת.
תודה ובהצלחה רבה,

דני יקרה וכל המגיבים והשותפים למסע
כתבתם דברים כל כך נכונים ואמיתיים שאני מסכימה ומזדהה עם כל המשפטים והתובנות שהועלו פה בנדון ופשוט תענוג לקרוא את שלל התגובות
ובאשר ליצר וכיבושו אני חייבת לומר דבר מה
נכון עכשיו אני בתקופה של נחישות מוטיבציה ועמידה איתנה אבל מה יקרה מחר? עוד חודש? אינני יודעת מה שאני כן כבר יודעת שאי אפשר להיות כל הזמן נזירים ולפעמים החסך במשהו מביא להתפרצות הר געש ואז במהירות רבה מאבדים גובה ואופס המאזניים קופצים עד שמיים והמשקל מודיע לך"נא לעלות אחד אחת....

אוכל על כל גווניו הינו אחד מהנאות החיים והפך לחלק אינטגרלי מתרבות הפנאי וההוויה הבינלאומית
יש לי הרבה אירועים עסקיים וחברתיים בתקופה הקרובה הבאה עלינו לטובה כך שמה שחוב לי ללמוד איך להתאפק ויחד עם זאת גם ליהנות
זה שאני בהקפדה ובשמירה על הלע שלי לא אומר שאפסיק לארח זה לא אומר שאפסיק לבשל תבשילים טעימים ואפנק במתוקים את אהוביי ויקיריי
אבל בתקופות שבריריות כפי שהגדיר זאת מטפסנו אני לא מכניסה אויבים הבייתה-בשביל זה יש שכנים וכלבים וחתולים....

ואפרופו לביאה אני חשה יותר כמו לברדורית או פודל טרייר מול עוגת שמרים או גבינה עם פירורים וזר ודק לא יבין זאת-אנחנו פה השותפים לתהליך ולמסע הארוך רב השנים-מבינים החטב אחד את השני
ולכן חיוני ומהותי שנתמוך פה אחד בשני גם בתקופות השפל ולא רק כשאנו במעלה ההר ובפיסגה
המשך יום נפלא לכולנו
לצעוד לשתות לדווש לשתות לרקוד את החיים....
טולי

כל הכבוד טולי יקרה
לא פשוט לעמוד בקונדטוריה ולא לקנות כלום לעצמך ,את ממש מכוונת מטרה
ואני גאה בך....בהצלחה בהמשך הדרך....נהניתי לקרוא...

פוסט קורע. איזה צחוקים. ממש ראיתי
אותך שם בסצנה בין העוגיות. ועכשיו ברצינות- נכנסת לגוב אריות ויצאת משם ללא שריטה. לביאה!!!