בוקר טוב לכולם, איזה כיף לחזור לכתוב בפורום..
בערך 3 שבועות כמעט לא הייתי כאן ואין ספק שיש מה להשלים ומה לשתף ומה לספר..

הבחינות שלי מתקרבות, הימים בבית נאספים להם למעין שגרה חדשה של אין עשייה (לצערי הרב), הלחץ גובה ממני מחיר יקר והוא לא הופך לחיובי.
וככה המתח והלחץ והתסכול והאכזבה העצמית הביאו אותי למקום רגשי מאוד וככה לפני 3 שבועות יצאתי להפסקת אוכל של שבועיים, כאילו 14 יום הייתי במעין בולמוס מתמשך שלא רצה להיפסק, הפסקתי לעשות הליכות, הייתי לא במצב מי יודע מה, אפילו פספסתי שקילה..
מה שכן כבר דיברנו על זה הבולמוסים שלי מאז שאני אצל מירי הם בעלי נופך דיאטתי ולכן זה עלה לי "רק" בחצי קילו שבוע שעבר - מה שמראה שגם המון דיאטה עולה ביוקר.
ואז שבוע שעבר מירי תפסה אותי ולא ויתרה לי ותמכה ועודדה והיתה מקסימה ומדהימה ומעניקה כהרגלה ובשבוע האחרון עשיתי רישום קפדני, חזרתי לפארק, בלי פחמימות מחמש, כולל שישי שבת ולאכזבתי הרבה השבוע הגיע לו עוד חצי ק"ג = 3 ק"ג של חוב למירי.
יצאתי מההרצאה בפנים נפולות, נטולת אנרגיות, מבואסת שאין דברים כאלה.. לפחות במשהו רציתי להרגיש שאני מצליחה השבוע...

בקיצור כל היום השתדלתי כמיטב יכולתי לשלוט בדחפים שלי לאכול מהכל, שתיתי ושתיתי, ושמתי מסטיק, וטלפון וגיתי כמובן היה מקסים ותומך כהרגלו אבל כלום לא עזר ולא רציתי שכלום יעזור.. רק חשבתי לתקוע ולתקוע ועוד.

אבל גיתי כמובן לא נתן לי, ולא עזב אותי לרגע ובלילה כשהיה צריך ללכת לעבוד (מונדיאל זה חלק מהעבודה, כן?) אז הוא השאיר אותי אצל חברה וישבתי ודיברתי ולא תקעתי בזמן הזה רק שתיתי עוד בקבוק מים...

בקיצור, די קשה לי עכשיו להרים את הראש ולהמשיך לחשוב חיובי ולעשות בטל ומבוטל לכל המחשבות הרעות אבל מה האלטרנטיבה שלי?
אין לי אחת כזאת.. אני רק יכולה להמשיך לרשום השבוע ולהמשיך ללכת ולהמשיך להשתדל - גם בדיאטה וגם בלימודים ובסוף המחסום יישבר ומה שזה לא יהיה שעוצר אותי מלהצליח ישתחרר.

ושוב אני כותבת לכם יותר כדי לשכנע את עצמי שאני מסוגלת.. שגם מים באבן עושים חור ובעיקר כי הגעתי למשקל "הסימנייה" שלי ואני לא רוצה לחשוב מה יילך פה בבית אם אני אעבור אותו.

שיהיה לכולנו אחלה שבוע, שנצליח לאסוף את עצמנו ולזכור למה אנחנו פה מלכתחילה ובהצלחה כמובן לכל הנשקלים

יקירתי העיקר שאת כאן וכןןןןןןןןןןן את יכולה