לגבי נחירות
לא תמיד זה עודף משקל
ואני יודעת את זה מעצמי
בעלי אומר שאני נוחרת גם כשאני רזה מידי
אבל אין לי ספק שבחלק מהמיקרים זה מעודף משקל

דני, דובונית ושאפתנית, כמה אתן מקסימות, יקרות שלי

דני, דברים כדרבנות, כל כך נכונים, כל כך אמיתיים, כל כך נוקבים, כל האמת בפנים, תודה לך על חידוד הדברים, אין כמו אמת ומודעות בדרך לעשיה ולתוצאות. ההבנה שלך ויכולת הביטוי שלך נפלאים, דברייך הבוקר באמת משתווים ל"חוויה" שעברתי אתמול.

דובונית יקרה, האמפטיה שלך, החיזוקים והעידוד שבאים ממך לא יסולאו בפז!!!

ושאפתנית יקרה, אכן עלינו לזכור כל רגע גם מה יכול לקרה ברגע הבא, ואילו השלכות יש להשמנה שלנו מעבר לאי הנוחות הפרטית, ובאמת נחזק זו את זו ונמשיך בתהליך ההרזיה, כי אין לנו אופציה אחרת!!!

אוהבת המון,

יקרים שלי,
רציתי לשתף אתכם בתחושה שהייתה לי היום כאשר צפיתי בחילוץ הכורים מן המכרה בצ'ילה.
היה לי דה ז'ה וו וזה החזיר אותי כארבע שנים אחורנית.
לא, אני לא נקברתי במעמקי האדמה במכרה שהתמוטט, אלא נקלעתי למצב בריאותי מסוכן שאילץ את הרופאים להכניס לגופי נקז על מנת לנקז נוזלים שהצטברו במעטפת קרום הלב וסיכנו את חיי. שלושה ימים נאלצתי לשכב על הגב כשהנקז תקוע בגופי מבלי יכולת לבצע שום פעולה כולל כמובן הליכה לשירותים וכו'.

ולמה אני מספרת לכם כל זאת ואיך זה מתקשר לכורים הלכודים בצ'ילה?

בהיותי במצב הנ"ל הרגשתי ביתר שאת את עודף המשקל של גופי, כל פעולה הכי קטנה שנעשתה כמובן במיטה אבל הצריכה תזוזה מסויימת היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. נזקקתי לעזרה בפעולות יחסית פשוטות שאדם במשקל תקין היה מסתדר בעצמו. הבנתי באותם רגעים שאני חייבת לרזות, לא רק כדי להיות יותר בריאה אלא אפילו כדי שגם, אם חס וחלילה אצטרך להתמודד עם מחלות, ההתמודדות תהיה הרבה הרבה יותר קשה עם עודף משקל.

היום קיבלתי תזכורת לאותה תחושה שליוותה אותי אז. אני לא בן אדם שרואה שחורות בדרך כלל, אבל בחיים קורים לפעמים אסונות, תאונות, מחלות וכו'. בכל מצב, לא דומה התמודדות של האדם הרזה להתמודדות של אדם עם עודף משקל ובמיוחד עודף משקל גדול.

כן, הייתה לי היום תזכורת רצינית למשהו שהיה לי נוח לשכוח עם חלוף הזמן.


מאחלת לכולכם בריאות מושלמת, הרזיה מוצלחת והמון המון אהבה,

רבקה כתב:



תודה לך רבקה חמודה,
הנה עברו יומיים מאז שכתבתי וכבר אני מרגישה אחרת, יותר באיזון ובשליטה.
כנראה שבאמת כל דבר בחיים דורש זמן מסוים להסתגלות.
לא סתם אמרו לנו בכל פעם שהתעוררה בעיה שצריך "לישון עליה לילה" ובאמת אני משתמשת בעצה זו ובדרך כלל זה עוזר.
בבוקר הכל נראה אחרת ובמרחק של זמן הדברים מקבלים את הפרופורציות הנכונות ואז אנו פועלים יותר בשיקול דעת ופחות מהבטן.

אוהבת

ברכה יקירתי קראתי את כל השרשור וכל אחד יכול לקחת קצת לשטח המתאים לו.
ברכה אני בטוחה שילדייך רוצים לאך ורק לטובתך והם יעזרו לך במובן הזה.
נכון שלהסתגלות חדשה צריך המון כוחות נפשיים ואפשר לגייס את הכוחות האלה
אבל בואי ועזרי גם לעצמך כמו שאת רוצה לעזור לילדייך ולכל בני המשפחה
אז במקרה הזה זאת השליטה וההתמדה שתעזור לך כרגע בנושא הספציפי הזה
שיהיה לכם רק טוב בביתכם מאושרים ושמחים
באהבה רבה עם חיבוק חם

ברכה יקרה,
את צריכה להפסיק להעלם לנו ככה....
כל הזמן מחפשים אותך. לא יפה. סתם...
תשמרי על קשר שנדע שהכל תקין אצלך.

ברכה אני מסכימה איתך שכשהם גודלים יחד זה יפה וכייף ואכן אני נהנית מכל השנים האלה גם כשהם היו יותר קטנים וגם עכשיו. הם ממש חברים טובים ומסתדרים מצוין והבן שלי תמיד שומר על האינטרסים של הבת. מין זוג נשוי כזה שעושה הכל ביחד ודואג אחד לשני. אני מתמזגת בכל הסיפור הזה עם בעלי בכייף לא נורמלי. אני פשוט מתה עליהם ומודה לאל שהם ילדי.
את צודקת שהרבה יותר קל להציב גבולות לילדים קטנים מאשר לגדולים, ובייחוד אחרי גיל צבא אבל לי חשוב שבכל הסיפור הזה תזכרי את עצמך, את ברכה, גם ברכה צריכה זמן לעצמה ולא לוותר על זה ולא להתייאש ולחפש במקום זה נחמה באוכל. תדאגי לקבל את זמן האיכות שלך לעצמך ולא להתפשר בזה!!!

אוהבת ושמחה שאפשר לדבר בגובה העיניים ולגיל אכן אין משמעות.
שאפתנית

ברכה יקרה ריגשת אותי מאד עם השיתוף האישי.
גם אני אשה שאוהבת מאד לשתף, ואתם שומעים את זה בהרצאות.
אני חושבת שכולנו בני אדם ולכולנו בעיות, גם כפי שכתבת, דברים טובים
אך שונים. גם אני חרדה לפרטיות שלי, ומתבגרת לתוך שיגרה מבורכת.
וכל מי ומה שמזיזים מהשיגרה זה קשה.
תהיי איתנו יותר בפורום ונעבור יחד תקופה זו....
תהני מהילדים בבית, זה זמני. רגעי חסד.
אוהבת אותך מירי

ברכה אהובה אני שמחה שנכנסת לכתוב בפורום.
ברור שחסרונך הורגש וכייף שאת איתנו כאן שוב אל תתנתקי להרבה זמן הישארי איתנו.
באשר להצבת גבולות גם אני מאוד מזדהה עם הנאמר אומנם ילדי יותר קטנים (גיל 6 וגיל 7.5) אבל בכל גיל צריך להציב להם גבולות ואף פעם אל תשכחי את עצמך. תשאירי הרבה מקום לדאגה וטיפול בעצמך כי כשאמא מצוברחת או לא מרוצה אז כך גם הילדים שלה. כשאמא מאושרת הילדים מאושרים.
להציב גבולות בכל גיל זה דבר בריא כי כל ילד ואם צריך גבולות וזה תפקידנו מגדול ועד קטן להציב להם גבולות.
היי חזקה ואל תשכחי לרגע את עצמך. גם את חלק מהתמונה ובכדי שהתמונה תראה טוב ויפה את צריכה לדאוג לעצמך. אל תפלי לאוכל יקירה.
שאפתנית

שאפתנית חמודה ,

ראשית תודה ענקית על התעניינותך.
יש בכך משהו מאוד מחמם את הלב ומאוד מנחם בעובדה שזוכרים אותך, שמבחינים בחסרונך. זו גדולתו של הפורום הזה, וזה לא מובן מאליו.

הימים האחרונים עוברים עלי במה שנקרא "הסתגלות".

כפי שכבר כתבתי לכם, ביום שישי חזרו בעלי ושני ילדי, שכבר אינם ילדים, הבייתה אחרי שהייה של חודש בחו"ל. הנסיעה שלהם הייתה מאוד מוצלחת והכל עבר נהדר. גם אני הרגשתי בסדר גמור עם היותי לבד, זהו מצב חריג בשבילי אך יש בו גם את היתרונות שלו. כמובן שכבר מאוד התגעגעתי אליהם וציפיתי לבואם בהתרגשות וכשהם הגיעו הבייתה השמחה הייתה רבה.

באופן רגיל זה אומר שחוזרים לשיגרה. אלא שבמקרה שלנו זה לא בדיוק כך, כי זה לא חזרה לשיגרה הרגילה שהייתה לפני הנסיעה, ואני אסביר.

בני, אסף, סיים לפני הנסיעה שירות קבע בצבא וחזר הבייתה אחרי שלמעשה שש שנים הוא חי מחוץ לבית למעט חופשות. הוא עשה שירות מאוד פעיל ועבד מאוד קשה בצבא, כולל כמובן קורס קצינים וגם בהמשך כקצין שמפקד על קורס קצינים. הוא טיפוס של ראש גדול וכל דבר שהוא עושה זה עם כל הלב והנשמה. הצבא באמת הוסיף לו המון דברים טובים. בקיצור עזב את הבית ילד וחזר גבר בגברים.

בתי, שירה, גם היא מעט מאוד גרה בבית בשלוש השנים האחרונות, היא הייתה גרה עם חבר שלה, שעכשיו עבר להמשך לימודים בשיקגו. ובכן בלית ברירה (מבחינתה) חזרה לגור עכשיו בבית. היא לומדת ועובדת וגם היא ילדה מאוד טובה.

מה שאני רוצה לאמר בעצם זה שכל שינוי בחיים, וגם שינוי לטובה, מצריך מאיתנו הסתגלות למצב חדש. בסך הכל אנחנו מאוד מאושרים שהם שוב איתנו, הבית חי יותר, שמח יותר, צעיר יותר ויש רוח רעננה בבית. הם באמת ילדים טובים ויש לנו המון נחת מהם.

אבל, ותמיד יש אבל. המצב הזה דורש את שלו. מבחינת עבודה ודאגה, מבחינת התחשבות הדדית, ובעיקר מבחינת הצבת גבולות, שגם כשהם היו ילדים לא הייתי בכלל חזקה בנושא הזה ועכשיו פתאום אני חייבת ללמוד לעשות את זה. זה הרבה יותר קשה כשהם כבר בוגרים ובמיוחד כשלא היו רגילים לכך מקטנות.

בקיצור, זה מתחיל ומסתיים בעצם בקשיים שלי עם עצמי, בדילמה הנצחית בין הרצון ששולט בי כל הזמן לתת להם ולרצות אותם ורק לראות אותם מאושרים, לבין ההבנה שלא תמיד זה נכון לתת ללא גבולות ויש להציב גבולות לטובתנו ובמיוחד לטובתם.

שאפתנית יקרה, שיתפתי אותך ואת הפורום כולו במשהו מאוד אישי אבל מאוד מהחיים. אנחנו, השמנמודים, בדרך כלל בעלי אופי של רצון לתת ולרצות ולשים את עצמנו בעדיפות משנית אם לא אחרונה. אז מעבר להתמודדויות עם המצבים עצמם יש לנו את ההתמודדות עם עצמנו לא ליפול במצבים כאלה לאכילה לא מבוקרת. כעת זה גם קורה לי, לאחר כמה ימים של שליטה היתה לי שוב נפילה אתמול באכילה, אבל כל הזמן אני במודעות ואני מרגישה כל הזמן את הכוח שהחיבור אל מירי ואליכם נותנים לי, וגם כאשר אני קצת בפסק זמן מבחינת הפעילות שלי, עדיין אני מרגישה כחלק מכם וזה עוזר לי המון.

אני מודה שוב על האפשרות לחלוק, זה מאוד עוזר.

באהבה רבה

גם לי ברכה חסרה,
מקווה שהיא רק עכשיו במילוי הזמן עם המשפוחה שחזרו מחו"ל ועוד מעט תהייה איתנו.
ברכה אם את שומעת או קוראת שובי אלינו מתגעגעים.